אני אהוב? רואים אותי?

אם באמת אסתכל בעין טובה, מתוך הבנה שבתוך כל אדם יש נקודה של טוב אמתי, זה ימיס חשבונות רבים והתבוססויות במי המדמנה של מחלוקות

לפעמים יש לך דעה על מישהו, אתה מתעצבן וחושב למשל שהוא מתנשא או שחצן, וכל זה מבלי שפגשת אותו. שמעת עליו או קראת פעם משהו שהוא כתב. האף התעקם ואמרת לעצמך 'יא אללה, איזה אדם זה…'

ואז יצא שהזדמנתם לפונדק אחד. איכשהו יצא שפטפטתם והוא התייחס באנושיות ואפילו בכנות. מה קורה אז? יש מצב שתחשוב עליו קצת אחרת, שתרגיש כלפיו רגשות של חיבה. מה קרה שם?

הרבה פעמים ה"דעות" שלנו על אחרים הן לא ממש דעות אלא תוצאות של הרגשות שלנו. לפעמים כשמישהו מעורר בנו רגש שלילי הוא יזכה ליחס לא חיובי מאיתנו כי זה ברור ש"הוא לא בסדר". אבל אם אדם יסכים להודות בכנות, הוא יגלה לפעמים שהוא פשוט מרגיש קנאה, או תחרות סמויה, וזה מה שממלא אותו מול האדם הזה. פה יש בחירה ממש פשוטה: האם לגבש דעה בגנותו של אותו אחד, או לקלוט שמתעוררות אצלי הרגשות שמספרות לי על עצמי. זאת בחירה פשוטה אבל קשה.

במפגש התיאורטי שתיארתי בפתיחה, לפעמים עצם זה שהאדם נתן לך מקום ותחושה טובה, זה המיס את החשבונות האחרים. ופה יש לימוד גדול: לפעמים הוויכוחים והמחלוקות הם בעצם תוצאה של שאלה שאדם שואל את עצמו בלי מילים: אני אהוב?

אם יש לו ספק בזה, אם הוא מקבל תחושה אחרת, הוא ייפתח אנטי, יאגור בתוכו מרמור על פלוני, וכל זה פשוט נמס ברגע שאותו פלוני דווקא יתייחס בצורה אדיבה.

זה נשמע פשוט? לפעמים לוקח זמן להודות בזה, אנחנו הרי אנשים בוגרים ומכובדים, להגיד שאנחנו מחפשים אהבה? מה, אנחנו בגן?!… אבל אם אדם יישיר מבט באומץ למקומות ששם קשה לו, איפה הוא כועס או עצוב, איפה הוא נקלע לאמוציות וסערות רגשיות? לעתים הוא יגלה שמתחת להסברים המלומדים יש זעקה אחת פשוטה שמהותה זה "אני לא מרגיש אהוב"…

כשאני לא בטוח במקום שלי – אני מקנא,

כשאני מפחד שאולי יחשבו עלי דברים רעים – אני משקיע מאמצים בלהסתיר חלקים פחות פוטוגניים מהחיים שלי,

כשאני חושש להיכשל – יש דברים שאני מראש לא מנסה, נמנע מאיזורים שבהם אולי לא ארגיש מחובק מספיק.

גם אם אספר סיפורים שעוטפים את זה במילים חכמות, אני מפסיד המון בחיים בהימנעות הזאת, בבניית סיפורים ואג'נדות על פלוני או אלמוני והכל כדי לא לפגוש את הנקודה בה אני ילד שרוצה להרגיש עטוף ובטוח…

שמתי לב שכשאני מרגיש קצת לא בטוב מול מישהו, אם אני מצליח לקחת נשימה לפני שאני אומר לעצמי כמה "הוא כזה וכזה", אני יכול לזהות מה מפריע לי ולהתקדם משם. ולפעמים ממש לשנות עמדה, למצוא בתוכי חמלה ואהבה. כי סך הכל התעורר בי כעס למשל, והכעס הזה כיסה על קנאה, שהיא כיסתה על הפחד על המקום שלי, והפחד הזה על מה הוא מכסה אם לא על הרצון להרגיש אהוב ובטוח?…

ומה עם אלו שסביבי? אם באמת אסתכל בעין טובה, מתוך הבנה שבתוך כל אדם יש נקודה של טוב אמתי, זה ימיס חשבונות רבים והתבוססויות במי המדמנה של מחלוקות, מידות רעות ורגשות שליליים – שמאחוריהם לפעמים מסתתר רק הספק הזה, של האדם שמולי ששואל בלי מילים: אני אהוב? רואים אותי?

(פנחס תשפ"א)