לא בשרירות ליבי אלך

פרשתנו פותחת במעמד הברית בין עם ישראל לקב"ה, והמחוייבות הנגזרת ממנה, אולם היא מציינת גם תופעה בעייתית של התכחשות לברית. מה עשוי לגרום לאנשים ברי דעת, שמודעים למשמעויות של אי עמידה במחוייבותם, וללכת בשרירות ליבם?.
התורה משקפת בכך את אחד הפרדוכסים של התבונה האנושית ומורכבותה. מצד אחד יש בה מודעות למחוייבות, למשמעויותיה ולמחיר ההתכחשות לקיומה. ומצד שני היא מסוגלת גם להתכחש לקיומה ולמחירה, ולייצר שכנוע עצמי בצדקת ההתכחשות, או התעלמות מהמחיר שהיא עלולה לשלם על כך. ההתכחשות וההתעלמות מהמחיר, מתרחשות בדרך כלל, כאשר התבונה האנושית מזהה, שהכרה במחוייבות תגרור בהכרח חובה להתנהל באופן שיש בו קושי ומאמץ, או ויתור על הנאה גופנית, שינוי הרגלים או אורח חיים, קבלת מגבלות מחייבות. "כובד הטורח על בני אדם בטבעם, וכאשר ירגיש הטבע בדבר שהוטל עליו המזקיק להתאמץ ולהתחזק וכו' אז יברח ויתרחק מכך, ומסיבה זו תמצא הרבה מבני אדם אומרים 'האמת כבדה', 'האמת מרה' מפני שהם רוצים את החופש ובורחים אליו וכו', ואין הסכלים הללו מבררים לעצמם שאם ישמעו לטבע בבריחתו מן העשיה והיגיעה, יישארו רעבים וחסרי כל, מהעדר התבואות (הפרנסה) והמשכנות" (אמונות ודעות הקדמה ז').
הרמב"ם סימן את התופעה המתוארת בפסוקים הנ"ל כנדבך מרכזי בגישתו לבריאות הנפש וחולייה: "אמרו הקדמונים: יש לנפש בריאות וחולי, כמו שיש לגוף בריאות וחולי. ובריאות הנפש היא: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה – תכונות שתעשה בהן תדיר הטובות והפעולות הנאות. וחולייה: שתהיה תכונתה ותכונת חלקיה – תכונות שתעשה בהן תדיר הרעות והפעולות המגונות. וכו'. וכמו שחולי- הגוף יידמו, להפסד הרגשותיהם, את המתוק – מר, ואת המר – מתוק, ויציירו הנאות בצורה בלתי נאותה וכו'. – כן חולי הנפש, רצוני לומר: הרעים ובעלי המידות הרעות, ידמו להם הרע – טוב, והטוב – רע. והאדם הרע יתאווה לעולם לקיצוניות שהן רעות באמת; וידמה בעבור חולי נפשו, שהם טובות. וכו'. אמנם חולי הנפש, אשר לא ירגישו בחוליים, וידמוהו בריאות; או ירגישו בו ולא יתרפאו, אחריתם – אחרית החולה כשנמשך אחר הנאותיו ולא יתרפא, שהוא יאבד בלי ספק. אבל אלה שמרגישים ונמשכים אחר הנאותיהם, אמרה בהם תורת אמת, כשהיא מוסרת דבריהם: 'כי בשרירות לבי אלך וגו" (דברים כט יח). רצתה לומר, שהוא מכוון לרוות צמאו, והוא מוסיף לעצמו צמא" ( שמונה פרקים ג).
אחד האתגרים הניצבים בפני עולם המוסר ובניין המידות הוא ההתמודדות עם הנטייה האנושית הזו. נטיה זו היא אחד מהבלמים שבולמים את האדם מלהתקדם, להתמודד עם אתגרים משמעותיים, ולעשות שינויים מתבקשים בהתנהלות ובחיים. שכן 'יגעת ומצאת תאמין, לא יגעת ומצאת אל תאמין!'.
נטיה זו הולכת ומתעצמת בשנים האחרונות. האדם המודרני – נרתע מדבר שאינו נעים לו ואז הוא עשוי לוותר או לחפש תירוצים מדוע אין בכך צורך. בהתאם לכך אף נוצרו מספר מונחים בשפה המדוברת כגון: 'בסבבה', 'בכיף', 'בא לי בטוב' או 'לא בא לי', וכו'. מאידך גיסא הוא מודע לכך שיש אתגרים שאי אפשר להשיג בעולם ללא קושי ואף סבל זמני ועצבות, אולם הימנעות מכך תגרום לו להפסיד בטווח הארוך ולהישאר מתוסכל. פיתוח המודעות העצמית בשנים האחרונות יודעת להצביע על כך שלכל אדם יש שני פורמטים: של מה הוא עכשיו ומה שהוא היה רוצה להיות. אולם מה שמונע ממנו להיות הוא החשש מפני הקושי והמאמץ הכרוך בכך. המפנה בחיים הפיזיים והרוחניים הוא הנכונות לעשות דברים חיוביים גם אם יש בהם סבל. המבחן של האהבה והאמונה בצדקת הדרך הוא מידת הנכונות לסבול בדרך להשגת המטרה.
(נצבים תשעז)