אין להגן על הנבל

דיני לשון הרע נועדו להקים חברת צדק ומופת באומה הישראלית. הנביא ירמיהו תיאר את דמותה של חברה שדיני לשון אינם נשמרים בה: "…אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ. וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר הַעֲוֵה נִלְאוּ…". בחברה מעין זו לא ניתן לחיות. אדם נאלץ לחיות בפחד בכל עת, לא ניתן לבטוח כי אין מדברים בך סרה בחדרי חדרים, פניהם של אנשים מולבנים בראש חוצות, והתרבות היא תרבות של שקר. אווירה זו מחלחלת לכל תחומי החיים – מהחיים המדיניים בהם לא ניתן להיות שליח ציבור בלי להיות חשוף ללשונות רעות אף אם אין בהן ממש, ועד החיים המשפחתיים בו החשד וחוסר האמון מחלחלים למערכת הקשרים שבין איש ואשתו. נקבע להלכה שאלה הם הנושאים החמורים ביותר, והרמב"ם אף כתב "אמרו חכמים: שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא – עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם…". אנו נחשפים בשבועות האחרונים להתמוטטות המוחלטת של איסורי לשון הרע במישור הציבורי, כאשר הלבנת פנים הפכה להיות נורמה, על אף דברי חכמים כי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן של אש ולא ילבין את פני חבירו ברבים.
דיני לשון הרע לא נועדו למנוע אפשרות לבער את הרע מישראל, להתמודד עם נבלים ורשעים, ולחשוף עיוותים ופשעים. חסיד שוטה הוא המחמיר בענייני לשון הרע, ואינו מחמיר בגאולת נדכאים ממצוקתם ומנוצלים מעלבונם. חז"ל עצמם ביקרו את גדליה בן אחיקם על כך שלא האזין ללשון הרע על הכוונה לרוצחו, ובסופו של דבר הוא נרצח; ההלכה אינה מתירה בענייני שידוכין לומר דברים לא נכונים כדי להימנע מלשון הרע; מוטלת עלינו חובה שלא לאפשר את שלטונם של עושי עוול, ופעמים שאין דרך לעשות זאת בלוא חשיפה ציבורית, שהרי מברכתו של רבן יוחנן בן זכאי – ולוואי ויהיה מורא שמיים עליכם כמורא בשר ודם – למדנו כי אין דבר מה מפחיד יותר את הפושע מאשר חשיפה ציבורית. צריך לשלול את הטענה המעדיפה את כביסת הכביסה המלוכלכת בפנים כדי למנוע חילול השם. אין חילול השם גדול יותר מאשר הטיעון שהקב"ה מעדיף שייעשה עוול וייסגר "בתוך המשפחה" על חשבון הנפגעים, מאשר שייעשה צדק והאמת תצא לאור. חותמו של הקב"ה – אמת !
לפיכך, עלינו להתנהל בצורה עדינה ומיוחדת, ואת הכיוון העקרוני לימד החפץ חיים במשנתו. הוא לימד שיש מושג כזה הקרוי "לשון הרע לצורך", ולימד מהם התנאים בהם אנו מתנהלים בשעה שיש צורך בהתמודדות עם הרוע. לפיכך חובה ללמוד אותם, ולהתחזק מדבריו בשני הכיוונים – הן בהכרה כי ישנו צורך להוציא את הרע החוצה ולהתמודד עימו, והן בהכרה כי גם אז לא הכל מותר, אלא יש דרכים בהם יש לנהוג. החפץ חיים גם לימד דבר מה הנשמע מאוד פוסט-מודרני, אולם הוא יסוד ההלכה. יש להתייחס לכל לשון הרע ששומעים, גם כשהדבר נצרך – כאל נרטיב. אין מדובר בעובדות אלא בסיפור. המינוח ההלכתי המדויק הוא "מיחש ליה מבעי" (נידה סא ע"א), לאמור: גם כששומעים דבר מה שיש להתמודד עימו יש לזכור כי מה שאנחנו מכירים הוא הסיפור ולא המקרה עצמו. לפיכך, יש להתנהל על קצות האצבעות, בזהירות ובעדינות, להתייחס לאפשרות שמא הדבר נכון אך שמא הדבר אינו נכון, ובדרך זו להתמודד עם המציאות. פעמים רבות אנו נתבעים להתמודד עם מציאות של ספק, וזו אחת מהן. פעמים רבות אין אנו יודעים מי באמת אשם, ומיהו הצדיק בסיפור. ההליכה העדינה היא שמאפשרת לנו לבער את הרע מתוכנו תוך הקפדה עילאית על דיני לשון הרע ואיסור הלבנת הפנים.
(דברים תשסז)