הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)הלכות רבות מעצבות את היחס שלנו לגויים. לרוב מדובר בהלכות של הרחקה, האוסרות עלינו לשתות מיינם ולאכול ממאכליהם, לעשות אתם עסקים שונים ובכלל להידמות להם בכל דרך שהיא. חשיבותן של הלכות אינה נתונה בספק. ההיבדלות וההתרחקות מן הגויים סייעו לעם היהודי לשמור על השונות המתבקשת כדי להבטיח את קיומו כ'עם סגולה' בין העמים. ואולם, יש לתהות על הדרך הנכונה לקיומן בתקופתנו, וזאת משתי בחינות: חברתית ורוחנית.
מבחינה חברתית יש לתהות האם אותן הלכות שנועדו לבדל את קהילות ישראל בגלות מסביבת הרוב הלא-יהודית, נכונות באותה מידה לתקופה בה עם ישראל חי במדינה ריבונית? הרי סיכון ההתבוללות בארץ הינו קטן לאין ערוך משבחוץ לארץ. מה ששומר על עם ישראל ועל החברה היהודית הם פחות החוקים הדתיים ויותר המסגרות הפוליטיות והחברתיות המעגנות את דמותה של ישראל כמדינה יהודית. האם במציאות שכזו יש לתת את אותו משקל לאיסור 'חוקות הגויים'? את השינוי בעניין זה, אגב, ניתן לראות בכל הנוגע למה שמכונה 'המראה היהודי'. אם בעבר הקהילות היהודיות הקפידו במסירות נפש של ממש לשמור על הלבוש היהודי-מסורתי, כיום – אולי מלבד חסידויות שונות – רבית מהחרדים והדתיים אינם מוצאים כל בעיה בללבוש את אותם מותגים בהם מתלבשים הגויים. (תוך לקיחה בחשבון של עניין שעטנז, כמובן).
אבל לא מדובר רק בתחושת ההגנה שלנו פה בארץ ישראל. זה הרבה יותר מכך. אם עם ישראל נשלח למסע היסטורי כדי לרומם את העולם ולהשפיע עליו, הוא לא יוכל לעשות זאת אם הוא ימשיך לשמור על התבדלות מוחלטת מהאחרים. כמו מחנך כיתה, שצריך להכיר מקרוב את עולמם של תלמידיו כדי להשפיע עליהם, כך עם ישראל צריך, לצד השמירה על ייחודיותו, להיות מעורב, במידה מסוימת, בתרבות העולם כדי להצליח לתקן ולרומם אותו. המחשבה הזו כמעט שלא היתה קיימת בתקופת הגלות, אבל לענ"ד היא חשובה מאד בימינו. ייתכן שדווקא ההתבדלות הפוליטית היא זו שמחייבת אותנו בפתיחות תרבותית.
הבחינה השנייה היא הבחינה הרוחנית. אם מתבוננים אנו במקורן של ההלכות המעצבות את יחסינו אל הגויים, ניתן בקלות להבחין שרובן לא עוסקות ביחס ל'גוי' סתם אלא ביחס ל'עכו"ם', קרי עובד עבודת כוכבים. וההרחקות מהם אינן רק משיקולים חברתיים אלא (אולי בעיקר) משיקולים רוחניים, ממגע עם העבודה הזרה שבידיהם. זהו טיבו של איסור יין נסך (או סתם יינם), וכך הן רבות מההלכות הדורשות להימנע מסיוע להם באמצעים שונים.
וכאן עלינו לשאול: האם בימינו נכון להחיל את ההלכות שנאמרו ביחס לעובדי עבודת אלילים על גויים? בהקשר הזה לא ניתן להתעלם מהשינוי שעבר העולם מתקופת המקרא וחז"ל ועד ימינו. אם בעבר היה לעבודה הזרה מקום מרכזי בעולם, הרי שבעידן המודרני לא רק שהיא כמעט נעלמה מאתנו אלא שבכלל מרכזיותו של הפולחן הדתי עומעמה. כפי שטענתי פעמים רבות, כיום עיקר המאבק איננו בין הדתות עצמן אלא בין האמונה הדתית ובין החילון שמייתר אותה. כל זאת מעלה את השאלה: האם דינו של גוי – גם כזה שאינו מאמין – הוא כשל עובד כוכבים?
אבל השינוי לא חל רק בתפיסת האמונה הדתית עצמה אלא גם בהתנהגות המוסרית הנגזרת ממנה. יש לנו הוכחות ברורות, שעבודת האלילים בעבר היתה כרוכה בהשחתה מוסרית, בביטול שבע מצוות בני נח, וללא ספק היה זה מניע מרכזי לעיצוב היחס המחמיר כלפי הגויים בשעתו. אך כיום, גם אמונות אחרות, כולל דתות אליליות מן המזרח, מאופיינות בהתנהגות מוסרית המקובלת על כלל האנושות. האם נכון אפוא להמשיך להתייחס לחבריהן באותה חומרה שבה התייחסו בעבר לעובדי אלילים? האין בכך עוול כלפיהם וכלפי עצמנו?
אלו שאלות קשות שחובה עלינו לתת את הדעת. ובכך נמשיך ונעסוק בפינות הבאות.
(ואתחנן תשעח)
