הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)בחיבור 'ירושלים' טבע משה מנדלסון מושג יפהפה בעיניי: פוליטיקה שמיימית. אני משתמש במושג זה בכל פעם שאני מתבקש להסביר נורמה או הלכה אשר נקבעות שלא על פי הכללים ההלכתיים שבדרך כלל אנו מתנהלים לפיהם, אלא על פי שיקולים חברתיים-סביבתיים, ובלשוני: פוליטיים. האם קיים פסול בעירוב שיקולים פוליטיים בהלכה? ודאי שלא. להבנתי, כל מהותו של איסור "מראית עין" הינו פוליטי, ובכל זאת איסור זה שריר וקיים. מה שחשוב הוא להכיר בכך שמדובר בפוליטיקה ולא בשיקול הלכתי טהור. זאת, בעיקר כדי לעצב יחס הוגן ונכון כלפי הדעה החולקת. דוגמה טובה לפוליטיקה שמיימית שכזו, להבנתי, הוא איסור עליית נשים לתורה.
ובכן, האם עליית נשים לתורה בימינו אסורה או מותרת? גורם הבבלי במסכת במגילה (כג, ב):
"תנו רבנן: הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה. אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד ציבור".
מעניינת מאד הדרך שבה הברייתא בחרה להציג "איסור" זה. במקום לומר שאין להעלות אישה לתורה, הברייתא פתחה דווקא בהיתר: כשם שקטן עולה לתורה כך אישה עולה לתורה. זו ההלכה הבסיסית. רק לאחר מכאן אסרו חכמים את הדבר, אך לא מטעם הלכתי, אלא פוליטי: משום כבוד הציבור.
מהו כבוד הציבור? ניתן להציע לכך שני הסברים. אפשרות אחת היא לומר שכשאישה עולה לתורה (פעם העולה היה גם קורא בתורה) זה פוגע בכבוד הגברים בבית הכנסת, שכן זה מראה שאין ביניהם מי שיודע לקרוא בעצמו. אפשרות אחרת היא לומר שבאופן עקרוני אין זה כבוד לציבור שאישה עומדת בראשו ומנהלת את הטקסים שלו.
לכאורה, מברייתא מקבילה הדנה בברכת המזון עולה כהסבר הראשון (בבלי ברכות כ, ב):
"באמת אמרו: בן מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה; אבל אמרו חכמים: תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו".
לפנינו מבנה ספרותי דומה מאד לברייתא הקודמת. גם לגבי ברכת המזון, ההלכה מתירה במקור לבן או אישה לברך בשביל הגבר, אבל חכמים קיללו את מי שנזקק לכך שכן זה מעיד על בורותו. האם השוואה זו מוכיחה שזהו גם הטעם לאיסור עליית נשים לתורה? שני הבדלים מוכיחים שלא. האחד, בניגוד לסוגיית עליית נשים לתורה, כאן לא כתוב שהדבר אסור אלא רק שתבא מארה לאותו אדם שנזקק לכך. משמע, שבעליית נשים לתורה ישנה בעיה אחרת, שהיא גורמת לא רק לקללה אלא גם לאיסור. ההבדל השני הוא שכאן חכמים קיללו גם את מי שבנו הקטן מברך בשבילו, מה שלא מצאנו בעלייה לתורה, שם האיסור חל רק על נשים. מכאן שוב מוכח שלא הפגיעה בכבוד הגברי היא המניע לאיסור אלא דבר עקרוני אחר, והוא ככל הנראה כבודו של הציבור שנפגע כאשר אישה עומדת בראשו.
בימינו, כאשר נשים מכהנות בתפקידים בכירים מאד (נשיאת בית משפט עליון, נגידת בנק ישראל, ראשות ערים ומפלגות וכו'), השאלה המתבקשת שעולה היא האם איסור זה עודנו רלוונטי. שכן, מדוע כבוד הוא לציבור שאישה תכהן כנשיאה וכראשת ממשלה, ואילו דווקא בבית הכנסת לא יהיה זה כבודו?!
שאלה זו הולכת ומעמיקה כאשר אנחנו שוקלים איסור זה לעומת ערכים אחרים. מה נאמר למשל כאשר איסור זה מתנגש עם הלבנת פנים, כמו במקרה בו אישה כבר עלתה לתורה ועתה השאלה שעולה בפנינו היא האם להוריד אותה או לא? המהר"ם מרוטנבורג, למשל, נטה להקל בעליית נשים לתורה בעיר שכולה כהנים, כדי לא לפגוע בכבודם של כהנים (שו"ת ג, ח). האם נוכל לומר שגם בימינו יש להתיר את הדבר כי שלא לפגוע בכבודן של הנשים (או לחילופין כדי לעשות להן "נחת רוח" (ע"ע סמיכה על הקרבנות על ידי נשים [בבלי חגיגה טז, ב] או תפירת יריעות לספר תורה על ידי נשים [שו"ת דעת כהן לראי"ה קוק סימן קסט], שהותרו משום כך)?
(חיי שרה תשע"ו)
