אז מה היה לנו כאן…

אמא שלי תמיד אומרת לי:
"למה את לא באה אלי ללמוד איך להכין את הממולאים שלי ואת הלזניה והפיפקלאך ברוטב (קורקבנים)? יום אחד אני כבר לא אהיה פה כדי ללמד אותך, ואז – איך תדעי?".
אני יודעת שהיא צודקת ואני באמת חולה על הבישולים שלה, אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי למצב של למידה.
וחוץ מזה, יש משהו שהתת מודע משדר לי. הוא כאילו לוחש לי: "תתעלמי, היא תמיד תהיה כאן. אל תדאגי, אל תלמדי, אל תסכימי עם מעגל החיים הזה, תתכחשי. תדחיקי. תמשיכי בחייך".
ועד כמה שזה לא הגיוני, זה עובד.
הדחקה במלוא תפארתה.
למעשה זה נקרא "צוואה שבעל פה". הרבה אנשים לפני לכתם מכנסים את קרוביהם ואהובם ומונים בפניהם אירועים חשובים ותובנות לעתיד, מבקשים מהם בקשות מסוימות וממש מתווים להם דרכי פעולה.
מקווים שאכן קהל השומעים יתייחס במלוא הכבוד למעמד ויקיים את הצוואה המדוברת.
בפרשה השבוע, משה מכנס את כל העם ולמעשה מוריש להם צוואה מילולית שכזאת.
הוא עובר איתם על האירועים החשובים שעליהם ללמוד מהם ולהסיק מסקנות. הוא מייעץ להם גם מה לעשות ומזכיר להם דברים גדולים וחשובים שהוא עשה על מנת ליצור חברה מתוקנת ושפויה, כמו מינוי השופטים, וכו'.
משה מנסה להיות יסודי ולא לפספס אף שיעור והבהרה עבור בני ישראל.
וכולו תקווה שאכן הם יקשיבו ויפעלו על פי דבריו.
הורה תמיד רוצה להעניק לילדו סל גדוש ומלא של ידע, עצות וטקטיקות כיצד להתנהל בחייו.
האושר שלו זה לראות שילדיו מסתדרים, מקבלים החלטות נכונות, מתמודדים באופן הכי טוב שהם יודעים בסיטואציות השונות של החיים.
זה לא מגיע מתוך אגו ורצון להנציח את הידע של המבוגר.
להפך, זה רצון אלטרואיסטי נקי וטהור של אבא או אמא, או מנהיג שאומר: "אני למדתי על בשרי, עשיתי טעויות ולמדתי שיעורים בחיים, אז קחו ממני את הידע ואולי אתם לא תצטרכו לעבור את מה שאני עברתי".
במילה אחת, זה נקרא אהבה.
או כמו שאמא שלי אומרת: "יש לך אותי בחינם".
אנחנו בקלות מקשיבים לכל הוגה דעות, יועץ, פסיכולוג, רופא, מורה, חבר או סתם אידיוט מפרסומת, אבל הכי קשה לנו – להקשיב להורים.
אולי בגלל שזה מגיע עם מטען נוסף של רגש, של פחד, של רצון ושל תקווה.
בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל. זה למעשה כמו הילד שלנו שמתגייס, אנחנו עומדים איתו בבקו"ם, מנשקים ומחבקים, מייעצים ומסתירים דמעה.
משחררים אותו לבדו לעולם הגדול, להתמודדות שלו בעצמו עם הפרק הבא בחייו.
זה רגע מרגש אבל קשה מאד.
וכל מה שהלב רוצה והנשמה מבקשת, זה שאלוקים יהיה לצידו ושדרכו תהיה שמורה בטוחה ומבורכת.
(דברים תשעט)