מירון ח. איזקסוןהמילה "כי" היא אחת המילים המורכבות והגמישות ביותר. בין האפשרויות המוכרות לגביה ישנה כמובן את המשמעות של "כאשר" וישנה כמובן המשמעות "אם". בשפתנו המדוברת אנוּ לעיתים קרובות אומרים: "אם וכאשר יקרה כך וכך, תגובתנו תהיה כדלהלן". כוונתנו בדרך-כלל היא לקבוע שאכן הדבר יקרה והשאלה העיקרית הנותרת לבדיקה היא, מתי הדבר יקרה. אומנם אפשר לומר שמועד קרות הדבר הוא כה מעורפל, עד כדי כך שאין אנו בכלל חושבים שהוא יקרה, אבל בדרך-כלל אין כוונתנו כה הססנית ואנו חשים שהדבר יקרה גם אִם העיתוי טרם יָדוע.
הפתיחה לפרשת "כי תצא" עשויה לעורר את כל האפשרויות האלה. האם הכוונה שכל האמור בהמשך אכן יקרה, או שמא הדבר מסופק לחלוטין. לענ"ד התורה מבטאת כאן עמדה עמוקה מכִיוון נוסף. על פי עמדה זאת כאשר אנו נכנסים למסלול פעולות מסוים, כמעט בוודאות אנו נמשיך, או לחילופין ניגרר, להמשך אותן פעולות מסוימות דווקא. אפשר להקצין ולומר שהחלטות מסוימות בחיינו הן עד כדי כך עקרוניות ואפילו גורליות, עד שרק מאמץ חריג ביותר ימנע מעִמנו בהמשך הדברים התנהגות מסוימת מאד. הכרעות שכאלה כרוכות למשל בבחירת בן או בת זוג לחיים, או למשל בעלייה לארץ ישראל. מנקודות "פתיחה" אלה נובעים צעדים לא מעטים נוספים אשר חריגה ממהלכם אומנם אפשרית, אך במאמץ רב.
התורה במקומות שונים פורשת לענ"ד את המבנה הזה על שטחים נרחבים למדי. בכך היא מבטאת את עמדתה ששאלות האמונה וההגינות משמעותיות ביותר בנקודות צומת עיקריות ושחריגה מאוחרת מהמהלך "הטבעי" קשה מאד. עם זאת, הפירוט של האירועים הצפויים נותן את התחושה שבשום אופן אסור לנו לסבור שאִם פתחנו במהלך מסוים, חלה עלינו גזרה מוחלטת וכבר לא נוכל לשפר את מעשינו. העניין חל כמובן גם על מצב הפוך: גם כשאדם בחר בחירה עקרונית מוצלחת אין וודאות שבכך קנה לעצמו חסינות נמשכת לדרכו הטובה. "השוחד יעוור עיני חכמים ויסלף דבר צדיקים" (פרשת שופטים), דהיינו גם מי שמוחזק בעיני אחרים ובעיני עצמו כחכם או צדיק צריך לבחון את מעשיו בכל שלב.
ובכל זאת, נשוב למצב היותר "טבעִי", שבו אדם נכנס למסלול עקרוני מסוים ואז מתקשה מאוד שלא להגרר בתוכו שלב אחרי שלב. קראנו בפרשת שופטים: "וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת …". רש"י במקום אומר: "על ידי שנאתו הוא בא לידי וארב לו, מכאן אמרו עבר אדם על מצוה קלה סופו לעבור על מצוה חמורה לפי שעבר על 'לא תשנא' סופו לבוא לידי שפיכות דמים". רש"י מדגיש בהמשך דבריו שהתורה לא כתבה מיד: וכי יקום איש וארב לרעהו, אלא בכוונת מכוון הקדימה את קיומה של השנאה בליבו של אותו איש כלפי רעהו. ואכן, כאשר אנו נכשלים בשנאת אדם אחר נפרצים מחסומים רבים, וכעוצמת האהבה "המקלקלת את השורה", כך גם מיוחס לשנאה. התורה מעמידה כאן את המאבק בקיום השנאה כמטרה מכוננת למניעת מפולת נמשכת. אין צורך להדגיש עד כמה בחברה הישראלית מאבק זה הפך לחיוני וקיומי. המעבר בין מחלוקת, ואפילו מחלוקת חריפה, לבין שנאה הוא גורלי. במצב תודעתי של שנאה השלבים המפחידים הבאים הם כמעט הכרחיים, ורק כוח נפשי עצום מסוגל לעצור את המפולת.
המילה "כי" הפותחת את פרשתנו מקבלת כאן אפוא ממד נוסף. אנו רגילים לומר לעצמנו שעשינו כך וכך "כי" מישהו או משהו פעלו בדרך מסוימת, ואנו לא מסוגלים לתפוס את המציאות בלא שנחפש בתוכה סיבות שמובילות לתוצאות ותוצאות המולידות סיבות. עם זאת, כשיוצאים למלחמה "על אויביך", הלאומי, האישי והפנימי, יש צורך באומץ ובמאמץ מיוחדים וחזקים כדי לבחון מהלכים מסוימים ברובד הלאומי וכן ברובד האישי, בלא תחושה של הכרח קבוע. גם המשך הפרשה: "כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה", מציג בפנינו "כי" גורלי נוסף, ועל כך אולי בהזדמנות אחרת.
