אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])על מפתנה של ארץ ישראל, לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר, מתנהל ויכוח מר ונוקב על אופיו של המזרח התיכון החדש המתהווה, ועל דמותה של המדינה היהודית שבדרך.
דור חדש וצעיר שנולד במדבר ושלא ידע את גלות מצרים, עומד להקים בפעם הראשונה מדינה יהודית בשטחה של ארץ ישראל שהובטחה לאבותיו.
המדינה הזו- לא חיה במנותק מהאזור והיא חלק ממזרח תיכון שבו שוכנים עמים כאלו ואחרים, שונים ומשונים, גבל ועמון ועמלק, פלשת עם יושבי צור, גם אשור נלווה עימם, מואב, סיחון, אדום, כנען ועוד ועוד.
גם המרקם החברתי של המדינה שבדרך איננו הומוגני. יש בה יורדי ים ותלמידי חכמים, שבטים לוחמים ורועי צאן, חקלאים וסוחרים, כהנים ולויים- וכל אחד מהם חי בחבל ארץ אחר, עם מנטליות וקווי אופי שונים משבט לשבט.
על רקע זה מבקשים חז"ל מאתנו להבין את סוף פרשת בלק ואת תחילת פרשת פנחס.
האירוע בין "אִישׁ יִשְׂרָאֵל זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי, הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן" הוא אירוע דרמטי מבחינה מדינית-פוליטית-רוחנית. אין זו פרשיית אהבים קטנה ומקומית, אלא אירוע ציבורי דרמטי.
זמרי בן סלוא הוא נשיא שבט שמעון, השבט שקינא לדינה בסיפור עם אנשי שכם. זה השבט עליו אמר יעקב- " אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל".
זמרי איננו אדם זוטר. הוא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי. וכָּזְבִּי איננה נערה מופקרת מהרחוב. היא ביתו של צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן.
המפגש בין זמרי לכזבי איננו מפגש אוהבים בקרן רחוב, אלא מפגש מדיני עם השלכות דרמטיות, וכך מתארת הגמרא את המפגש הזה:
" הָלַךְ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי, אָמַר לוֹ: הֵן דָּנִין דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְשׁוֹתֵק. מֶה עָשָׂה? עָמַד וְקִבֵּץ עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֶלֶף מִיִּשְׂרָאֵל וְהָלַךְ אֵצֶל כָּזְבִּי, אָמַר לָהּ: הישמעי לי. אָמְרָה לוֹ: בַּת מֶלֶךְ אֲנִי וְכָךְ צִוָּה עָלַי אָבִי: לֹא תִשָּׁמְעִי אֶלָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם [הכוונה למשה). אָמַר לָהּ: אַף אֲנִי נְשִׂיא שֵׁבֶט אֲנִי וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, שֶׁאֲנִי שֵׁנִי לַבֶּטֶן וְהוּא שְׁלִישִׁי לַבֶּטֶן. תְּפָשָׂהּ בִּבְלוֹרִיתָהּ וְהֵבִיאָהּ לִפְנֵי מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: בֶּן עַמְרָם, זוֹ מֻתֶּרֶת אוֹ אֲסוּרָה? וְאִם תֹּאמַר אֲסוּרָה, בַּת יִתְרוֹ מִי הִתִּירָהּ לָךְ. נִתְעַלְּמָה הֲלָכָה מִמֶּנּוּ. גָּעוּ כֻלָּם בִּבְכִיָּה…".
זמרי מערער לא רק על מעמדו של משה ועל סמכותה של התורה. זמרי וחבורתו רוצים לייצר מזרח תיכון חדש, המנותק מכל מסורות ומשקעי העבר. מזרח תיכון של היטמעות והתבוללות פיזית, תרבותית ומנטלית בסביבה, ומה יכול לסמל את המגמה החדשה הזו יותר מאשר נישואי נשיא שבט שמעון, זה השבט הידוע לשמצה בקנאותו, עם בתו של מלך מדין ?
אפשר רק לדמיין את כותרות העיתונים ביום למחרת, עם התמונות מהחתונה, האורחים הרוקדים במעגלים משותפים, והסיסמאות על סובלנות, נאורות, תרבות וכו'.
הוויכוח בין פנחס ומשה לבין זמרי לא היה ויכוח של 'דוסים' מיושנים וארכאיים מול נוער תוסס עם גיטרות. הוויכוח היה על עצם אופייה של החברה הישראלית הן ביחס לתרבויות הסובבות אותה והן ביחס לתוכה עצמה, לצביונה ולדמותה.
בוויכוח הזה פסק הקב"ה דין שלא היה עומד היום במבחן בג"צ או בכל מבחן אחר, וציווה על משה לממשו: "וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַה' נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף ה' מִיִּשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר".
הא-ל הרחום והחנון מתגלה גם כקנא ונוקם, כאשר מדובר בדברים שהם מחוץ לתחום. יש לחפף פה ושם, יש לקטר פה ושם, ויש משהו אחר לגמרי- ו'יִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר'. מול זה – גם יכולת ההכלה של הקב"ה נגמרת, ותגובתו בהתאם.
(בלק תשסח)
