הרב שי פירוןהבחירה החופשית היא מהות האדם, מה שמהוה עדות להיותנו בצלם א-לוהים. תודעת הבחירה יכולה להוביל להרגשת שחרור פנימי של האדם, כאילו הוא הולך לבדו בעולם, מנתב את דרכו בין חושך לאור, בין טוב לרע.
הבחירה וההשגחה עשויות לסתור זו את זו. פרשת השבוע מניחה בפנינו את אחת הדילמות הגדולות. בפעם הראשונה בה נגלה ה' לבלעם הוא אמר לו: "לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא". לעומת זאת, בפעם השניה בה מתגלה הא-ל נאמר לבלעם: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה". מכאן למדו חכמים: "שבדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" (במדבר רבה כ יב).
איך אתם מציעים להבין את דברי המדרש? האם ה' 'מסכים' עם בלעם רק מפני שהוא רואה כמה בלעם 'רוצה'? האם קרה לכם שמי מהקרובים אליכם, רצה משהו ואתם, הסכמתם – למרות שהתנגדתם – כי הבנתם עד כמה הוא חפץ בדבר? מה ניתן ללמוד מהדרכת חז"ל?
המהרש"א מדייק: "מוליכין אותו", לא נאמר שהקב"ה מוליך אותו, אלא המציאות, ההוויה, החיבור למציאות החיים המורכבת. ולכן: "אמר בדרך שאדם רוצה לילך, שהרשות בידי האדם ממנו ית' ב"ה, שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, אבל כפי רצונו ודעתו של אדם מוליכין אותו".
אני מתבונן על עצמי, בוחן בעין ביקורתית את עצמי. נִזכר במקרים בהם נועצתי ברבותיי, היה נדמה לי שהם הסכימו עימי. בדיעבד – טעיתי. הם לא הסכימו. היה לי נוח לחשוב כך.
נזכר באירוע כזה או אחר עם ילדיי ותלמידיי: בשפה רפה, הסכמתי. והם, נאחזו ברסיסי מילים, בשברי הבעות פנים, והפכו את מילותיי להסכמה גורפת, תמיכה מוחלטת.
הבה נעיין בדבריו של בעל ספר עצות ישרות, ליקוט מתוך דברי רבי נתן בספרו ליקוטי הלכות:
"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, ומזה באים כל העצות המקולקלות, שנדמה לו כי מאת השם הם או שהצדיק יעץ לו כך, ובאמת הכל ממנו בעצמו, כמו שכתוב: "איוולת אדם תסלף דרכו" וכו', כי כמו ששואלין את הצדיק, כן הוא משיב על כן מי שרוצה לחוס על עצמו באמת, צריך לבקש מאד בתחנונים רבים את השם יתברך ואת הצדיקי אמת, שישימו לבם היטב על מה שנעשה עמו וירחמו עליו באמת באפן שיתנו לו עצה אמיתית, שיצליח על ידה לנצח באמת" (הלכות תענית, הלכ' ד', אות ח).
אז הנה התפילה הגדולה: שלא אשכנע את עצמי שאני הולך בדרך ה', שאהיה מספיק מודע שבחרתי בדרכי שלי, אקבל על עצמי אחריות, אהיה נכון לטעויות, לתיקון, לחישוב מסלול מחדש.
ועוד תפילה, שרבותיי, בני משפחתי, זוגתי וילדיי, חברי וקרוביי ירחמו עלי ויאמרו לי מה שעל ליבם. שלא 'יסכימו איתי' מחוסר ברירה, שלא יתנו לי תחושה כאילו הם איתי.
ותפילה אחרונה, שלא אתכסה בבחירה ואתחמק מההשגחה. שאוכל להיוועץ באמת, להקשיב באמת. לשמוע, לראות תמונה מורכבת. שלא אהיה 'נעול', שלא אהיה חלש עד כדי כך שאברח תמיד לחווית הבחירה על חשבון חווית הכניעה, הרכנת הראש, הענווה.
"בדרך שאדם רוצה לילך", ולפעמים אדם צריך לרצות שיוליכו אותו. לפעמים אדם צריך לרצות לעמוד ולתת להי"ת להוביל אותו, ככה, מכוחה של רוח גדולה.
השילוב העמוק שבין בחירה להקשבה, בין תנועה יזומה לעמידה, בין יוזמה להכנעה, הוא סוד החיים הפנימיים. אני רוצה שלפעמים לא ארצה. שלפעמים, אבחר שלא לבחור. שאוכל לפתח את האוזן, העין והלב לראות מה ה' רוצה ממני.
(בלק תשעט)
