לאן אנו מוליכים את עצמנו?

צריכים אנו נביא שיבוא מבחוץ, ויקבע: האם פלגנותינו לגנותנו, והאם קללה היא או ברכה?

כשהגיעו שליחי בלק הראשונים לקרוא לבלעם, אמר לו ה' "לא תלך עמהם", אולם בפעם השנייה ה' הורה לו: "אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם". חכמינו למדו מכאן "שבדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י, ב). המהרש"א מצביע על כך שלא נאמר בגמרא: "הקב"ה מוליך אותו" אלא "מוליכין אותו", והכוונה היא, לדבריו, למלאכים שנבראים מרצונותיו וממחשבותיו של האדם ומוליכין אותו. לפי עולם המושגים שלנו נראה לי להסביר שלכל אדם יש כוחות נפש עמוקים באישיותו – רגשות ויצרים – שמסוגלים להניע אותו בפעולותיו, גם כשלפי הכרתו והבנתו עליו לפעול אחרת. האמרה של חז"ל קובעת שה' לא שולל מהאדם את כוח הבחירה, גם כשדחפיו האינטואיטיביים מניעים אותו ללכת בדרך שלילית. ה' נותן לאדם כוחות ויכולות, והאדם בוחר לאיזה כיוון להוביל אותם.

ניתן לעמוד על עיקרון זה לא רק מהנביא הראשון שקם לגויים, בלעם, אלא גם מהמלך הראשון שקם לישראל, שאול. יש קווי דמיון רבים בין בלעם לשאול: שניהם הובלו ליעדים שלהם באמצעות אתונות. בשניהם מפתיעה ובלתי צפויה העובדה שהגיעו לנבואה. שניהם חוו בשלושה מקומות השתנות כתוצאה מהשתלטות חיצונית: בלעם בפסגות בהן ביקש לקלל ונמצא מברך, ושאול בשלוש תחנות בדרכו בהן התקיים בו "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵֽר" (שמ"א, י, ו). שניהם הגיעו למצב בו כוח פנימי השתלט עליהם, ומנע מהם לפעול לפי ההיגיון הישר. אצל בלעם יצריו השתלטו עליו ולמרות שבוודאי הבין שאין לקלל את עם ישראל, הוא שוב ושוב עשה זאת, ואצל שאול מצוקות נפשו, ה"רוח רעה" שביעתה אותו, גרמו לכך שלמרות שבוודאי ידע שאסור לו לרדוף אחר דוד, הוא שוב ושוב עשה זאת. שניהם ריחמו על אכזריים: בלעם על המואבים ושאול על העמלקים, ושניהם התאכזרו על רחמנים: בלעם על בני ישראל, ושאול על נוב עיר הכוהנים.

אולם, כמובן, ההבדל ביניהם חד וגדול כהבדל שבין הטמא לטהור, שכן בלעם רצה להשמיד את ישראל, ואילו שאול מסר נפשו למען עם ישראל. הבדל זה נובע מהכוחות הפנימיים העמוקים שבאישיותם. בלעם רודף תאווה וכבוד, מעוניין במלוא ביתו כסף וזהב, ומתוך עצתו להחטיא את ישראל בבנות מדיין, אנו יודעים מה היה בלבו. שאול, לעומת זאת, היה צנוע ונחבא אל הכלים, בורח מהמלוכה ונמנע מלהביט בנשים. שניהם תקשרו עם עולמות עליונים: בלעם כיוון לרגע בו הקב"ה כועס כדי לגרום אסון לישראל, בעוד שאול העלה באוב את שמואל הכועס ומנבא לו אסון, וחרף זאת, חרף נפשו ביוצאו למלחמה ומת למען עמו.

הוכיח סופם על דרכם ואישיותם. הנביא הגדול בלעם התנהג כאדם קטן, ואילו המלך הגדול שאול, היה "מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם". הדחפים האינטואיטיביים הקמאיים של בלעם היו לרצות בטובתו האישית ולחתור לעשיית רע, בעוד אלה של שאול התאפיינו בביטול עצמי וברצון לטוב. וכך בלעם הכושל במשימותיו מנבא על שאול והישגיו: "וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ" (כד, ז) – כיצד יכבוש שאול את אגג מלך עמלק.

לא רק לאדם יש כוחות פנימיים שאופייניים לו, אלא גם לעם. בפילוסופיה ההגליאנית כמו גם בהגותו של הרב קוק מדובר על "רוח האומה" ואופיה המיוחד לה. בהמשך לכך אפשר לומר "שבדרך שהעם רוצה לילך, בה מוליכין אותו", והדוגמה המובהקת ביותר בתנ"ך לעיקרון זה היא פרשת מינויו של שאול בימי שמואל. בתגובה לדרישת העם משמואל: "שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ", ה' אומר לו מצד אחד: "לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי", ומצד שני מצווה עליו: "שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ", ומאפשר לעם ללכת בכיוון שהעם רוצה.

הכלל שקבעו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה וכו'" אמור לעורר את האדם לבדוק מהם הדחפים הפנימיים והנטיות האישיות שלנו? מה מהם עלינו לחזק ומה לרסן, מה לתקן ומה לכוון? וכך שומה עלינו לשאול: מהם הכוחות הפנימיים שמניעים את העם בישראל – האם הדחף להתפלג ולהתפצל, ולהיאבק אלה באלה עוד ועוד, הוא חלק מאופיה של אומה זו, או שיכול עם ישראל להיות "שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" במובן החיובי של סדר הרמוני וקבוצות שמשלימות זו את זו? צריכים אנו נביא שיבוא מבחוץ, ישקיף מראש הפסגה ויקבע: האם פלגנותינו לגנותנו, והאם קללה היא או ברכה?

(בלק תשפ"ב)