הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)חטא 'מי מריבה' מתרחש בשנת הארבעים ללכתם במדבר, בסמוך לכניסה לארץ ישראל ולמעבר מהנהגת המדבר בדרך נס, להנהגת ארץ ישראל בדרך הטבע. הדיון על החטא מתמקד בדרך כלל בשאלה מה היה חטאם של משה ואהרון. אולם האם היה שם גם חטא של עם ישראל? לכאורה היתה שם בקשה לגיטימית למים: "לא לקו עכשיו כמו שלקו בשאר תלונות כי הדין עמהם מאחר שלא היה להם מים" (חזקוני במדבר כ ב וברמב"ם ח' פרקים ד). אולם יש פרשנים שסברו שהעם חטא בכך שלא הסתפק בתלונה עניינית: "ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו 'למה העליתנו ממצרים', שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם הא-להים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ): 'יען כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמור למה זה יצאנו ממצרים' וכו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג): 'המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ד", ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו" (רמב"ן שם פס' ח ובספורנו שם פס' ג). אמירה זו היתה סוג של אבדן עשתונות, הטחת האשמה מתריסה כלפי הקב"ה, הבעת אי אמון וכפיות טובה על הניסים שנעשו עבורם עד כה כדי לקיימם במדבר: במים, במן ובענני הכבוד.
כמענה לכך מצווה הקב"ה על משה לעשות נס מופלא לדבר אל הסלע ולהוציא ממנו מים. הדיבור אל הסלע לעיני העם היה אמור להיות גם דיבור לאזנם ולליבם של ישראל : "ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו!" (רש"י במדבר כ יב).
במדבר אין מים! זה המצב הטבעי! אספקת המים לעם ישראל היתה בדרך נס פלאי – באמצעות בארה של מרים. כמו הרבה דברים בחיים, בתחילה הפלא גורם להתרגשות, אולם בהמשך מתרגלים והמצב הפלאי נראה כמובן מאליו. ההתרגשות נשחקת ואין בעל הנס מכיר בניסו. רק כשלפתע הפלא נפסק והמצב הטבעי חוזר לקדמותו, רק אז מרגישים בחסרונו. הפסקת המים היתה אמורה להזכיר לעם ישראל שעד כה הוא חי בנס, ללמוד על היש מהאין! ולהודות על כך לקב"ה. אולם זה לא קרה! ובכך היה חטאו.
המסר הזה הוחמץ בכך שמשה היכה ולא דיבר! לא רק משה ואהרון נענשו על כך! גם עמ"י נענש בכך שלא משה ואהרון הם שהנהיגו אותו בארץ ישראל.
(חוקת תשפ)
