איתן פינקלשטיין, דוקטורנט לתנ"ך, המכון הגבוה לתורה(כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה: (כז) וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה: (במדבר י"א).
"וירץ הנער ויגד למשה" – ומי היה? גרשום בן משה היה. תנחומא (בובר), בהעלותך כב.
נראה כי דרשה קצרה ותמציתית זו, טומנת בחובה את השקפתו של הדרשן על דמות בנו-בכורו של משה. זיהוי זה, המובא גם ברש"י על אתר, מדגיש לפנינו את שאלת העלמות בניו של משה מנוף ההנהגה של עם ישראל. פעמים רבות אנו נתקלים בבנים שאינם ממשיכים את דרכי אבותם: ישמעאל ועשו, בניו של עלי, בניו של שמואל ואף נדב ואביהו בני אהרון. ברם, בניו של משה כמעט ואינם מוזכרים בתורה, לטוב או לרע, ועל כן ננסה דרך זיהוי זה לעמוד על אופיו של הבכור שבהם, כפי שראוהו חז"ל.
הביטוי "ויואל משה לשבת את האיש" (שמות ב', כא) המתאר את המפגש הראשוני בין משה ליתרו, נדרש כבר במדרש התנאי הקדום בצורה מפתיעה: "בשעה שאמר משה ליתרו: תן לי צפורה בתך לאשה. אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך ואני נותנה לך לאשה. אמר לו: מהו? אמר לו: בן שיהיה לך תחלה יהיה לעבודה זרה – מכאן ואילך לשם שמים, וקבל עליו. אמר לו: השבע לי. וישבע לו, שנאמר "ויואל משה"… לפיכך הקדים המלאך להרוג את משה, מיד "ותקח צפורה צר ותכרות את ערלת בנה" (שמות ד', כה)" (מכילתא דרבי ישמעאל יתרו, עמלק, א).
נראה כי המדרש שראה בגרשום בן שהוקדש לעבודה זרה, הסתמך על שלש ראיות מקראיות. ראשית כל, כפי שמציין המדרש במפורש – הקדשה זו יכולה להסביר את העובדה שמשה לא מל את בנו, ואף להסביר מדוע רק ציפורה (שלא נשבעה) יכלה למולו כאשר נשקפה סכנה לחייו של משה. שנית, ההקדשה יכולה להסביר מדוע התורה מתעלמת מדמותו ואינה חשה צורך אף להסביר מדוע נדחה מן ההנהגה ולא המשיך את אביו.
הראיה השלישית טמונה בסיפור פסל מיכה, כשבסופו מתגלה שהנער הלוי שהיה לכהן לעבודה הזרה, היה לא אחר מאשר "יהונתן בן גרשום בן מנשה" (עם נ' תלויה), שזוהה במדרשי חז"ל רבים כנכדו של משה: "וכי בן מנשה היה?! והלא בן משה היה! אלא לפי שלא נדמו מעשיו למשה אביו, לפיכך תולין במנשה" (אבות דר"נ, לד).
חז"ל קישרו את מעשי הנכד לשיבוש של האידיאולוגיה שספג מסבו: " "ויסורו שם ויאמרו לו מי הביאך הלום ומה אתה עושה בזה ומה לך פה" (שופטים י"ח, ג) – לאו ממשה קא אתית (באת)?!… – תעשה כהן לעבודה זרה?! אמר להן: כך מקובלני מבית אבי אבא, לעולם ישכיר אדם עצמו לעבודה זרה ואל יצטרך לבריות. והוא סבר: לעבודה זרה ממש; ולא היא, אלא עבודה זרה – עבודה שזרה לו" (בבא בתרא, ק"י ע"א).
אם נניח כי השיבוש בהעברת המסורת ממשה לנכדו, חל בשל העברת המסורת דרך גרשום בן משה, נוכל להבין גם את פשר זיהויו עם ה"נער" מפרשתנו. נראה כי לאור דמותם של בני מנהיגים אחרים שסרחו, כחפני ופנחס בני עלי, יואל ואביה בני שמואל, ואף אבשלום ואדניה בני דוד, חז"ל עמדו על תופעה שעלולה להתרחש במשפחותיהם של מנהיגי הציבור.
בעוד שהמנהיג הראשון נבחר על רקע כישוריו ותכונותיו, בניו הגדלים באופן טבעי לתוך נעלי אביהם, עלולים לראות בתפקיד הנשגב את זכותם הטבעית ולהתייחס אליו כאל ירושתם הפרטית (וע"ע התנהגות בנו של ראש ממשלתנו האחרון…). כך ניסו חפני ופנחס להפיק רווחים ממוניים ולהשתרר בגסות רוח על הנשים הצובאות פתח אוהל מועד, כך נפלו יואל ואביה בלקיחת השוחד בצלו הנשגב של אביהם השופט, וכך גם ניסו בני דוד למרוד בו בחייו מתוך תפיסה כי המלכות מגיעה להם כירושתם הטבעית.
בנוסף לתופעה זו, נראה כי הדרשן סבר שלמרות ההפרה החלקית של שבועת משה על ידי ציפורה שמלה את בנה והפכה אותו למי שראוי לבוא בתוך קהל עובדי ה', תפיסתו את עבודת ה' נשארה במידת מה דומה לתפיסת העבודה הזרה שינק מבית סבו – יתרו כהן מדין.
"הנער" שזוהה על ידי הדרשן כגרשום בן משה, רץ לאביו להודיעו כי אלדד ומידד מתנבאים במחנה, עשה זאת בשל ראייתו בנבואה ובכוחות הרוחניים של אביו את ירושתו הטבעית והפרטית (שבמקרים של שעת הדחק – ניתן אף להשכירם לעבודה זרה…).
מכאן גם תובן תגובתו החריפה של משה "המקנא אתה לי, ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר י"א, כט), שהבהירה היטב כי משה לא ראה בנבואה ובכוחותיו הרוחניים נחלה פרטית שיש להגן עליה ולהורישה לבניו בלבד, אלא להפך – מתנה אלוקית שיש להפיצה לכל עם ה'.
תגובה חריפה זו, מראה יותר מכל על הענווה של משה, שבניגוד למנהיגים אחרים, ראה בצורה נכוחה את תכונותיהם של בניו, הוכיחם ואף לא ניסה כלל להעביר אליהם את סמכויותיו – אותם לא ראה כרכושו הפרטי אלא כפיקדון אלוקי.
(בהעלותך תשסו)
