ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)אחד הסיפורים המפורסמים ביותר בספרות חז"ל הוא סיפורו של דמא בן נתינה, הגוי האשקלוני, שכיבד את אביו. הסיפור מופיע בשינויים ובנוסחים שונים. נביאו כפי שהוא מופיע בבבלי (קידושין לא ע"א):
"אמר רב יהודה אמר שמואל, שאלו את ר' אליעזר: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו. בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקב"ה שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם, שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא".
שכרו של דמא בן נתינה על כך ששמר על כבוד אביו וסרב להעירו משנתו גם בעבור ממון רב, הוא שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. במישור הגלוי של הסיפור, הפרה האדומה ששוויה רב מאוד, מאפשרת לדמא בן נתינה להרוויח ממון רב, עליו ויתר בשלב הראשון.
ואולם, אני מבקשת להצביע על משמעות אפשרית נוספת לבחירה דוקא בפרה האדומה כשכר על מעשיו: מצוות פרה אדומה היא הדוגמה המובהקת ביותר לחוק. זאת חוקת התורה – מצווה שלא נודע ולא נתפרש טעמה, ואף פרטיה ודקדוקיה סתומים להגיון האנושי. לעומתה, מצוות כיבוד הורים היא דוגמא מובהקת למצווה שההיגיון והמוסר האנושי יכולים להסביר בקלות. הן משום הכרת הטוב כלפי ההורים, והצורך לדאוג להם לעת זקנה, והן משום חשיבות הסדר החברתי ויצירת ההיררכיה שמאפשרת חינוך כמו גם הנחלה והעברה של המסורת מדור לדור, וקשורה גם להבנה שכבוד ההורים הוא נגזרת של כבוד שמיים.
הסיפור שלנו יוצר קשר ביניהם. במצב הרצוי והטבעי אדם אמור להרגיש רגש של אהבה וכבוד וחיבה להוריו מולידיו. ואולם, מלמד אותנו הסיפור, לא די בכך. כיבוד הורים הוא מצווה. התורה לא מסתמכת רק על הרגש הטבעי והרצון הטוב שלנו. אנחנו מצווים על כיבוד הורינו גם כאשר זה פחות קל, גם כאשר ההיגיון או האינטרס שלנו – למשל בצורך להרוויח ממון – שונים. דמא בן נתינה זוכה לפרה אדומה, משום שהוא מכבד את אביו גם במצב שבו ההגיון והרגש הטבעי שלו אולי אומרים לו אחרת.
(חוקת תשפ)
