הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)פרשתנו פותחת במפקד צבאי של בני העשרים ומעלה. המפקד נערך בראשית חודש אייר לקראת היציאה למסע הכיבוש של ארץ ישראל וישובה: "שאו את ראש כל עדת – לפי שמעתה צריכים לבוא לארץ ישראל, ובני עשרים ראוים לצאת בצבא המלחמה, שהרי בעשרים בחדש השני הזה נעלה הענן וכו'. ולכך צוה הקב"ה בתחלת חודש זה למנותן" (רשב"ם במדבר א א).
בהיערכות ובמפקד ישנה הקפדה על המסגרת השבטית: "למשפחותם – דע מנין כל שבט ושבט" (רש"י במדבר א ב). בראש המפקד השבטי עמדו הנשיאים שעתידים לשמש גם כמפקדי הכח השבטי במלחמה: "שאלו השנים עשר היו גדולין שבשבטים כדכתיב ואתכם בני אדונכם, והיו שרי אלפים" (בעה"ט במדבר א ד). במפקד גם מצויין המיקום של כל שבט: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד יחנו" (במדבר ב ב). ההיערכות היתה בארבע מחנות על פי הדגלים בארבע רוחות השמים. גם ההתיישבות בארץ ישראל עתידה להיות על פי נחלות שבטיות נפרדות. רק ירושלים ובית המקדש עתידים להיות במקום כללי שלא התחלק לשבטים "כדי שיהא לכל ישראל חלק בו" (ב"ק פ"ב ע"ב, תוס' ד"ה 'ואין מטמא').
נדגיש כי בהיערכות של השבטים היתה גם הקפדה על השוויוניות הייצוגית ללא העדפה ואפליה בין השבטים: "'איש ראש לבית אבותיו הוא' – שלא יתגדל נשיא שבט זה על נשיא שבט זה" (לק"ט במדבר א ד).
בנין עם ישראל על שנים עשר שבטיו, אינו קונפדרציה של שבטים. מקור השבטים בעם ישראל הוא ממשפחה אחת של אחים, ולא מהתקבצות של שבטים זרים שהתאגדו לקונפדרציה. על כן האחדות ביניהם היא טבעית. אך מדוע מלכתחילה עם ישראל בנוי משנים עשר שבטים ולא כמסגרת אחת, ללא אבחנה בין משפחות המוצא?
חכמי הסוד והחסידות ביארו כי לכל שבט יש יחוד רוחני משלו: "דע כי י"ב סגולות נבראו בעולם, וכל אחד מהם ניתן לשבט אחד" (חסד לאברהם מעין ג נהר יג). "הנה בעניין הזה אמר לי מורי (האר"י) ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפילתו דרך שער א' מיוחד לו וכו'. לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט. כי כפי שורש ומקור נשמות השבט ההוא, כך צריך להיות סדר תפילתו" (שער הכוונות, עניין נוסח התפילה).
הבנין הרוחני האורגני של עם ישראל זקוק לשנים עשר אבני הבנין הרוחניים של השבטים: "זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בני ישראל" (שפ"א שמות תרמ"ו). ביחד הם בונים את הבנין הרוחני השלם של עם ישראל.
בתקופת הגלות הטשטשה השייכות השבטית כהכנה לאחדות האומה: "שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים" (אורות, ישראל ותחייתו כז).
אמנם ההשתייכות השבטית הטשטשה אך תכונת השבטיות לא. בתקופה האחרונה מרבים לעסוק במורכבות של ההשתייכות המגזרית והשבטית בחברה הישראלית. מצד אחד יש בכך ברכה. לכל מגזר יש יחוד שנחוץ למרקם הכללי. אולם מאידך, בהתכנסות מגזרית יש סכנה של פילוג. חובה עלינו לעשות ככל יכולתנו כדי למנוע היווצרות שיח שבטי מגזרי של 'אנחנו' ו'הם', שעלול להביא חלילה לשנאת אחים.
העליה לירושלים ביום ירושלים, ה'עיר שחוברה לה יחדיו' (תהילים קכב ג) קוראת לנו לפעול לאחדות האומה: "עיר שעושה כל ישראל חברים" (ירושלמי חגיגה ב ו).
(במדבר תשעט)
