ד"ר פנינה נויבירט"אֵיזוֹ הִיא מַחֲלוֹקֶת שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם זוֹ מַחֲלוֹקֶת הִלֵל וְשַׁמַּאי, וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹ מַחֲלוֹקֶת קֹרַח וְכָל עֲדָתוֹ" (אבות ה', כ').
המשנה משתמשת במחלוקת קורח ועדתו שבפרשתנו כדוגמה למחלוקת שאינה לשם שמים. ברם לא ניתן להתעלם מההיגיון והטעם שבטענותיו של קורח (במדבר ט"ז, ג'): "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה'". קורח ועדתו תובעים אחיזה בקודש, לטענתם כל העדה זכאית וראויה להתעסק ברוח. האמנם אין בטענה זו ממש? והלא שנינו כי לעת"ל תשוב העבודה לבכורות (ספרי לפרשת בהעלותך). האם בהכרח הכמיהה לחיות חיי קודש מעוררת מחלוקת שאינה לשם שמים?
לשם הבנת האמור ראוי לדון במחלוקת הלל ושמאי המובאת במשנה כדוגמה למחלוקת לשם שמים. עקרון זה מובלט אף בלשון המדרש (עירובין י"ג:): "שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל".
אם אכן יש טעם הן בדברי בית שמאי והן בדברי בית הלל – מדוע נקבעה הלכה כבית הלל? מוסבר במדרש (שם): "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". דברי המדרש תמוהים למדי. האם דרך הארץ של בית הלל מהווה עילה מספקת להכריע כי הלכה כמותם? האמנם נימוסים טובים הינם תחליף לבירור האמת?
נדמה כי הסבר לאמור ניתן למצוא בפירושו של החתם סופר (או"ח א', ש"ח) על משמעות הפסוק "לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת; וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כ"ג, ב'): "שלא יהי` כוונת המתווכחים בדין בין ריב לריב ובין דם לדם, לנטות דעת חברו לדעתו, כי מה לי ולו".
מסביר החתם סופר כי מחלוקת אשר יסודה בכיפוף ידיים, ניסיונות שכנוע והתנצחויות הדדיות איננה מחלוקת לשם שמים. מחלוקת לשם שמים הינה מחלוקת אשר מטרתה לחשוף את האמת. לשם השגת מטרה זו, מחוייבים הצדדים החלוקים להקשיב אחד לשני קשב רב. אמנם אין הצדדים מחוייבים לקבל כל אחד את עמדות הצד השני, ברם מודעות לעומק הטיעון של הצד השני מסייעת בבירור אמיתות טיעונו של כל צד לסכסוך: " אך יהי` הויכוח להעמיד סברתי ודעתי על פי שכלי, באופן מה שחברי טען נגדי אראה במחשבתי אם כנים דבריו אחזור בי ואם לא נראים לי דבריו אני עומד על דעתי, ומה לי בכך אם יודה לי או לא כי אין כוונתי לנטות דעתו לדעתי, וכן יהי` דעת חברי שכנגדי להעמיד סברתו לעצמו, ואחר הויכוח הזה אחרי רבים להטות."
לשיטת החתם סופר, נכונות להקשיב לצד השני איננה רק התנהגות יפה. זוהי אסטרטגיה להבנה טובה יותר של המציאות. מחלוקת לשם שמים מושגת בדרך ראויה, באמצעות כיבוד עמדות הצד השני, ובלשונו: "אבל אותם הרוצים דוקא שחברו יודה לו וכוונתו להטות דעת חברו לדעתו, אותם שוגים מדרך האמת ונוטים אל הניצוח ויצא משפט מעוקל."
לאור האמור ניתן להבין מדוע הלכה נקבעה כבית הלל. נכונותם של תלמידי הלל להקדים דברי בית שמאי לדבריהם איננה רק תכונה ג'נטלמנית יפה, כי אם שיטתיות בפסיקת הלכה. נחישות בית הלל להביא לבירור ההלכה משתקפת בקשב הרב ובכבוד שאלו גילו כלפי בית שמאי.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל הינה מחלוקת לשם שמים, שכן מטרתה להגביר הטוב בעולם, לקדם ההלכה. עובדה זאת נלמדת לא רק מהתכנים עליהם היו בית שמאי ובית הלל חלוקים, כי אם אף מהאופן בו ניהלו בית שמאי ובית הלל את מחלוקתם.
לעומת זאת, תמצית מחלוקת קורח ועדתו משתקפת במילים הקשות אותן הם מטיחים בפני משה ואהרון: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'". קורח ועדתו אינם רק חסרי נימוס. התנהלות מבישה זו מעידה כי אין הם מבקשים לברר בכנות את סיכויי מעורבות בני ישראל בחיי הקודש. קורח ועדתו רוצים להתגושש, להתנגח. האופן בו מנהלים אלה את מחלוקתם מעיד על מהות המחלוקת. מחלוקת שאינה לשם שמים, אשר אין סופה להתקיים.
פרשנות זו שופכת אור חדש על האמירה: "דרך ארץ קדמה לתורה" (תנא דבי אליהו י'). כמובן שאמירה זו מבליטה את חשיבות ההתנהלות המכובדת והראויה כלפי הזולת, ברם למעלה מכך, מבקשים חז"ל להדגיש בפנינו כי דרך ארץ הינה תנאי מקדמי לקניין תורה. היכולת להקדים ולשמוע את חברי תביא לבירור האמת, מתוך מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.
(קורח תשע)
