ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)חידה שנתית. התורה, המקמצת בדרך כלל במילותיה, 'מבזבזת' למעלה מ-60 פסוקים על חזרה מיותרת לכאורה על פרטי הקורבנות הזהים בפרשת הנשיאים.
התשובה המקובלת שמה את הדגש על המימד הפרטי, הייחודי שהכניס כל נשיא לקרבנו. "מה ראו הנשיאים להקריב קרבנות בענין הזה? רבנן אמרין: אע"פ שקרבן שווה הקריבו כולם, על דברים גדולים הקריבו, וכל אחד ואחד הקריבו לפי דעתו…" (במדבר רבה י"ג, י"ד). רש"י מפרש, שאף על פי שהמתנות היו זהות לחלוטין בצורתן, בערכן ובכמותן, למעשה כל מתנה היתה שונה במשמעותה הפנימית. כל נשיא שבט וכוונותיו, המתאימות לאופיו של שבטו.
ואני תמה, האם אנו נותנים כבוד לנשיאים בכך שאנו מתכוונים אחרת בכל פסוק אותו אנו שומעים בפרשת השבוע? לכאורה לא! כמה מאיתנו מצליחים 'לשמוע' את הטקסט החדגוני ואת משמעותו הדרשנית?
נראה כי הפתרון לחידה זו מצוי באופן בו אנו מתייחסים לטקסט המקראי כטקסט מקודש. תכני המגילות אותן חיבר משה ליחידה אחת המכונה 'חמשה חומשי תורה' היו הנבואות אותן שמע מפי הא-ל. חלק מן המגילות הן תיאורו של משה עצמו, שכן אין צורך בנבואה כדי לתאר את אשר אירע. חיבור אותן מגילות המתארות את אותו אירוע 'בזמן אמת' לתוך פרשה אחת 12 פעמים, קיבל כמו כל השאר, את האישור והחותמת האלוקית.
רוצה לומר, הטקסט המקראי אינו טקסט בלבד. החיבור של האותיות והמשפטים האלוקיים זה לזה, בדומה לרצף של הגנום האנושי הוא בדווקא. כל השמטה של אות אחת תיצור משמעות כוללת שונה, קל וחומר לשינויים גדולים יותר. מכאן ההלכה שספר תורה חסר הוא פסול. המשמעות הפילולוגית של שפת התורה הינה רק המשמעות הראשונה והפשוטה של הנגלה, של התקשורת המילולית, של הסיפור ושל הציווי. המימד ההיסטורי והציווי שבטקסט המקראי הם רק הגורם המזמן והפשוט של מערכת עמוקה מיני ים בעלת אין ספור מימדים של הבנה.
דווקא במסגרות טקסטואליות בעלות מבנה זהה כמו פרשת הנשיאים החוזרת על עצמה, יש פוטנציאל גדול יותר להבנה עמוקה זו. גם העולם המדרשי וגם העולם הקבלי נענה לאתגר זה והוא מציע פרשנויות רבות מימדים שלדעתי, הן הן 'הפשט' של התורה במקרה זה. ההאזנה שלנו בכל שנה לקריאת התורה הינה רק דרך אחת לקליטת המסר האלוקי.
(נשא תשעט)
