שוט הסוס ומתג החמור

'וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה' (שמות יג, יז). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כו, ג): 'שׁוֹט לַסּוּס וּמֶתֶג לַחֲמוֹר'. 'שׁוֹט לַסּוּס' – זֶה פַּרְעֹה הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יב, יז): 'וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם'. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר 'אֵשֶׁת אַבְרָם'? (קהלת ד, ט): 'טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד', וְאוֹמֵר (בראשית יב, טז): 'וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ'. 'וּמֶתֶג לַחֲמוֹר' – זֶה הָיָה אֲבִימֶלֶךְ. אֵימָתַי? (שם כ, יח): 'כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ'. הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ וְאוֹמֵר (שם, ה): 'בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיוֹן כַּפַּי'. (שם, ו): 'וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי'.

לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַחֲמוֹר שֶׁהָיָה אָדָם רוֹכֵב עָלָיו, רָאָה אֶת הַתִּינוֹק בַּשּׁוּק, קָפַץ עָלָיו וְלֹא הִזִּיקוֹ. הִתְחִילוּ מְשַׁבְּחִין לַחֲמוֹר שֶׁדִּלֵּג עַל הַתִּינוֹק וְלֹא הִזִּיקוֹ. אָמְרוּ לָהֶם בְּעָלָיו: חַיֵּיכֶם, אִלּוּלֵי אֲנִי שֶׁהִמְשַׁכְתִּיו בָּרֶסֶן שֶׁל פִּיו הָיָה מַזִּיקוֹ. כָּּךְ אָמְרוּ: כָּשֵׁר הָיָה אֲבִימֶלֶךְ שֶׁלֹּא קֵרַב אֵצֶל שָׂרָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הוּא הָיָה מְבַקֵּשׁ וַאֲנִי לֹא הִנַּחְתִּיו, וַאֲנִי הוּא שֶׁמְּשַׁכְתִּיו, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קמ, ט): 'אַל תִּתֵּן ה' מַאֲוַיֵּי רָשָׁע'. לְכָךְ נֶאֱמַר 'וּמֶתֶג לַחֲמוֹר'" (שמות רבה, פרשה כ, סימן א).

במבט ראשון, המדרש מבקש לפענח את פשר שילוחם של ישראל ממצרים דרך השוואה לשני מלכים קדומים: פרעה של ימי אברהם, ואבימלך מלך גרר. הדרשן משתמש בפסוק ממשלי המדמה את דרכי הנהגת הבהמה – השוט והמתג – כדי להסביר את הדינמיקה שבין הרצון האנושי המושחת לבין הריסון האלוקי. לשון המדרש עצמה מביעה תמיהה על יומרתם של רשעים לנכס לעצמם מוסריות, בעוד כל "טובם" אינו אלא תוצאה של כפייה משמיים. הקישור לפרשתנו, הנפתחת במילה "בשלח", נועד להבהיר כי השילוח לא היה אקט של חסד מצד פרעה, אלא תולדה של הנהגה כוחנית.

מדוע מחלק המדרש את הנהגת הרשעים ל"סוס" ו"חמור"? מה ההבדל המהותי שבין ה"שוט" המכה לבין ה"מתג" המרסן? הקושי בולט במיוחד בשימוש בפסוק "טובים השניים מן האחד" בהקשר של פרעה הראשון – כיצד שיתוף הפעולה בין אברהם ושרה הופך ל"שוט" המכה את פרעה? ועוד, מהו פשר המשל על החמור והתינוק בשוק, ומדוע חשוב לקדוש ברוך הוא להפריך את טענתו של אבימלך ל"תום לבב"? מתוך בירור המכניקה של הריסון האלוקי מול היצר האנושי, אפשר כי נוכל לעמוד על סוד שילוחם של ישראל ממצרים.

הדיון במדרש חושף שתי אסטרטגיות אלוקיות להתמודדות עם כוחות הרשע בעולם. "פרעה הראשון" מייצג את ה"סוס" – הדוהר בעוצמה לעבר תאוותו. כלפיו אין תועלת במתג עדין; נדרש "שוט" של נגעים קשים כדי לעצור את הדהירה. השימוש בפסוק "טובים השניים" מלמד כי העוצמה של אברהם ושרה יחד יצרה חומה מוסרית שפרעה לא יכול היה לפרוץ, וכל ניסיון כזה גרר מכה פיזית כואבת. לעומתו, אבימלך מייצג את ה"חמור" – הוא אינו דוהר, אלא פועל מתוך פיתוי ויומרה מוסרית. אבימלך טוען ל"ניקיון כפיים", אך הקדוש ברוך הוא חושף שהניקיון הזה הוא מלאכותי: "ואחשך גם אנכי אותך". זהו ה"מתג" – ריסון פנימי, כמעט סמוי, שמונע מהחמור לנשוך את התינוק.

המדרש מבקש לפרק את המושג "שילוח". פרעה של פרשת בשלח הוא הגלגול המאוחר של הסוס והחמור גם יחד. הוא הכה את ישראל בשוט, והנה עתה הוא משלח אותם כשהוא עצמו מונהג בשוט ובמתג. המשל על החמור והתינוק הוא קריטי: הוא מלמד שהעולם נוטה לשבח את הרשע ש"נמנע" מלהזיק, בעוד האמת היא שהקרדיט מגיע לבעל הבית המושך ברסן. פרעה לא "שלח" את העם מתוך הכרה בזכויותיהם, אלא משום שהרסן האלוקי הכאיב לפיו עד שלא יכול היה לעמוד בו עוד.

מכאן ניתן להסיק מסקנות נוקבות על טבעה של המציאות הפוליטית וההיסטורית בת זמננו. המסקנה המרכזית היא שהרצון האנושי של ה"רשע" הוא לעולם הרסני, וכל מופע של "מוסריות" או "שילוח לחופשי" מצדו הוא לעיתים קרובות רק תוצאה של כורח אלוקי. המדרש מחדש כי הגאולה אינה תלויה בשיפור המידות של המדכא, אלא ביכולת של הקדוש ברוך הוא "למשוך ברסן" ולמנוע את מימוש ה"מאוויים". הגבול שבין השוט (המכה החיצונית) למתג (המניעה הפנימית) הוא המרחב שבו פועלת ההשגחה.

המסר הזה רלוונטי להבנת תהליכים גלובליים ואישיים. לעיתים אנו תולים תקוות ב"תום הלבב" של כוחות חזקים מאיתנו, או חוששים מהדהירה של ה"סוסים" בזירה הציבורית. המדרש מזכיר לנו שיש "בעלים" לבירה, והוא זה שמנהל את ה"טכסיס" דרך שוט ומתג. המסקנה האורתודוקסית היא שביטחוננו אינו נשען על חסדי מלכים, אלא על ההכרה שגם ה"בשלח" של פרעה הוא מהלך שמיימי המנווט את פראות האדם אל עבר תכלית הגאולה. כפי שהחמור דילג על התינוק רק בזכות הרסן, כך יצאו ישראל ממצרים רק משום שהמלך המנהיג את כל המלכים, החליט שהגיע הזמן למשוך בפיו של הסוס המצרי.