אסטרטגית הקיום הלאומי מול השרידות הקולקטיבית

מצוות החצוצרות שבפרשה מהווה מפתח להבנת אסטרטגית הקיום הלאומית של היהדות, בשגרה ובשעת מלחמה. "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ד' אלקיכם ונושעתם מאויביכם" (במדבר י ט).
למה נועדה מצוות התרועה בחצוצרות במלחמה? האם היא חלק ממעשה המלחמה? כ"תרועת קרב", כאות להסתערות מתואמת וכהמרצה ללוחמים להסתער על האוייב?
במלחמות ישראל תקיעת החצוצרות היא מרכיב בפעולה הרוחנית של שעת המלחמה, ומכוחה הם נזכרים לפני ד', ונושעים מאויביהם. היא חלק מתפילה מיוחדת בשעת צרה ומלחמה (סהמ"צ לרמב"ם עשה נט) ובה פסוקי מלכיות-זכרונות-שופרות, כבראש השנה (תענית יז א). התקיעה מעוררת למחשבה וכוונה "בהתחננו לפי בוראו שירחם עליו ויצילהו מצרתו, ולכן נצטוו בתקיעת החצוצרות בעתים אלה. לפי שהאדם מהיותו בעל חומר צריך התעוררות גדול אל הדברים, כי הטבע מבלי מעיר יעמוד כישן, ואין דבר יעוררהו כמו קולות הנגון, ידוע הדבר, וכל שכן קול החצוצרות שהוא הקול הגדול שבכל כלי ניגון" (החינוך שפד). התקיעה מעוררת את האדם לתשובה ולחשבון נפש על הגורמים שהביאו צרה זו (רמב"ם תעניות א ב).
התקיעה בחצוצרות קשורה לתפיסה האסטרטגית של היהדות על מחוללי ההכרעה. מצד אחד צריך להתנהל במלחמה בדרך הטבע על פי הכללים והעקרונות של המלחמה. ומצד שני ההבנה שההכרעה והניצחון במלחמה תלויים גם בסייעתא דשמיא, ולשם כך יש להתפלל, לתקוע בחצוצרות, ולשוב בתשובה.
חכמינו למדו שחובת התקיעה בחצוצרות היא "בין שאתם יוצאים עליהם ובין שהם באים עליכם" (ספרי פיס' עו). מכאן שהיא נצרכת בעת ההיחלצות למלחמת הגנה כפויה, ובעת היציאה להתקפה במלחמה יזומה.
בעת מלחמת הגנה, המטרה ברורה; מלחמת מגן והצלה, ושם התקיעה נועדה לעורר את הצד הרוחני שבמלחמה. אולם גם במלחמה יזומה, מלחמת "יש ברירה", לוקחים את החצוצרות יחד עם ארון הברית (העמק דבר שם) ושם יש היבטים רוחניים נוספים למלחמה, שהתקיעה נועדה לעוררם בלב הלוחמים.
בבית מדרשנו אנו נוהגים להבחין בין רמות שונות של הנעת הלוחם למלחמה. הרמה הנמוכה: הנעה חומרית – הבטחת תגמול, או איום בענישה. מעליה הנעה אישיותית –הלחימה כסוג של אתגר אישי ומימוש עצמי, אתגריות, כמצב מעורר ענין וסיפוק. ויש המפנים לכך רגשי שנאה ונקמה. הנעה פסיכולוגית – תגמול של הלוחם בצורה פסיכולוגית. כבוד, צלשי"ם, דרגות, יצירת תחרותיות ("חניך מצטיין") מוּבחָרות ("חבר במועדון של 'יחידה מובחרת', "הטובים ל…" וכו') , הבטחת מעמד של כבוד בחברה, וכן באופן השלילי ביוש הפחדנים הנכנעים או הבורחים משדה הקרב. מעל כולם הנעה ערכית-רוחנית – הערך שבנתינה לכלל, עד כדי חירוף הנפש (כיעוד, לא "עושה טובות") כדרגה הגבוהה ביותר של "חסד" שאינו מצפה לגמול, וכהתכללות- בכלל, כחלק מגוף הכללי של האומה. וכן הערך הרוחני של הלחימה עפ"י התורה, של מלחמת מצוה, כשהיא נדרשת, כאידיאל וכצו אלקי להגן על האומה.
אלו קשורים לארבע הרמות של התודעה וההבנה האסטרטגית של מלחמות ישראל, וקיומו של צבא ישראל. הרמה הבסיסית ביותר: הקיום האישי –להגן על הקיום האישי של כל יחיד ומשפחתו. מעליה רמה גבוהה יותר: הגנה על הקיום והשרידות הקולקטיבית של העם מפני סכנה קיומית. וזאת לעיתים במחיר אישי של הלוחמים. ומעליה רמה גבוהה ומופשטת: שמירה על הריבונות של הישות המדינתית שיש לה נכסים ואינטרסים ריבוניים, שלעיתים שמירתם ומימושם דורשים הפעלת כח צבאי. ומעל לכל היעוד העליון של העם היהודי: בשמירה על קיומו בשל היעוד היחודי שלשמו הוא קיים בעולם, ואותו הוא מבשר לכל האנושות ובעטיו קמו לאורך כל הדורות כאלה שרצו להשמידו.
התקיעה בחצוצרות ביציאה למלחמה היא אחת מהכלים (ביחד עם כהן משוח מלחמה) שנועדו להיות האות והסימן לגורם ההנעה הערכית-רוחנית, ונועדה לכוון את לב הלוחמים למניע הגבוה ביותר למלחמה. "וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד" (רמב"ם מלכים).
(בהעלותך תשעה)