יעקב ספוקויניה' דיבר אל משה לפני מעמד הר סיני וביקש ממנו לשכנע את בני ישראל כי רק את טובתם הוא מבקש. לפיכך אמר ה' למשה "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי" [יט' ד']. יש פה דימוי נפלא המחייב אותנו להשתמש בכוח הדמיון על-מנת לצפות במחזה האבהי הלקוח מעולם החי לטובת הבנת השגחת ה' על עם ישראל. רבי עובדיה ספורנו כתב: "דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האוויר אשר לא ילך בה שום עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי. ואביא אתכם אלי, אל הר הא-לוהים המוכן לנבואה". זו הדרך הייחודית של עם ישראל העומד לקבל את התורה המיוחדת המלווה אותנו עד עצם היום הזה.
'על כנפי נשרים' הוא גם שם המבצע להעלאת יהודי תימן בראשית ימי המדינה. זהו אחד מהמבצעים מרטיטי הלבבות, שלשמם קמה המדינה. תימן, כאז כן היום, הייתה מחולקת. הבריטים שלטו בעדן, בדרום-תימן. הם כוננו שם קולוניה עצמאית בשנת 1937. בתקופת מלחמת העולם השנייה נתנו הבריטים לכמה אלפים בודדים לעלות, אחרי שהסוכנות היהודית העניקה להם סרטיפיקטים. עם סיום המלחמה [1945] ועליית הממשלה החדשה בבריטניה, הקפיאו הבריטים את העלייה מעדן, כחלק מיישום גזירות 'הספר הלבן'.
קהילת יהודי עדן גדלה בזכות הגירת יהודים מתימן הצפונית, ששאפו להמשיך מעדן לא"י. גידול זה היה לצנינים בעיני האוכלוסייה המקומית. מיד לאחר החלטת החלוקה של האו"ם התרחש פוגרום ביהודי עדן. 70 יהודים נרצחו והרובע היהודי נשרף כמעט לחלוטין. רבים ברחו למחנה המעבר הבריטי חאשד, שמנה בזמן השיא, כ-5,000 פליטים אשר חיכו בקוצר רוח לגאולה.
למרות הפוגרום, רבים מיהודי תימן הצפונית חשו בפעמי משיח כשקמה המדינה היהודית. אלפים שמו פעמיהם, מי ברגל ומי ברכב, דרומה לעדן. בדרכם עברו שלוש רשויות שונות. הסולטאנים המקומיים דרשו דמי מעבר והפליטים התרוששו מעצם המעבר. גם מחלות פקדו את השואפים לעלייה ורבים מהם קפחו את חייהם בדרך.
תוך כדי מלחמת העצמאות הגיעו ארצה עשרות אלפי יהודים, רבים מהם ניצולי שואה וניצולי רדיפות אחרות. מחלוקת נוקבת הייתה לגבי העלאת יהודי תימן. גזבר הסוכנות היהודית, יצחק גרינבוים, התנגד לעלייתם המיידית. הוא תהה: "כלום נוכל לשאת בעלייה זו של 70% חולים?" בן-גוריון התלבט וחיכה לדו"ח רפואי. בספטמבר 1949 כתב ד"ר יוסף מאיר דו"ח רפואי קשה מאוד על מצב היהודים בעדן. בן-גוריון כתב ביומנו: "ילדים מתים כזבובים… עלינו להציל אותם. אמנם גם פה התמותה רבה, אך פה יש טיפול יותר יעיל ויותר נאמן" [יומן, 29.9.1949]. גם גרינבוים השתכנע. למחרת חג הסוכות תש"י הוחלט להעלות ארצה בדחיפות 35,000 יהודים מתימן.
יישום ההחלטה דרש את הסכמת השלטונות המקומיים. הבריטים חששו להרגיז את הערבים. האימאם אחמד, בנו של האימאם יחיא, שנרצח, חשש מזעמה של הליגה הערבית. הוא אמנם הגן על היהודים מפרעות, אך סירב תחילה לאפשר להם לעזוב.
השינוי המיוחל הגיע לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם מצרים. האימאם ראה בכך אות כי אפשר לשחרר את היהודים. בנוסף, ניצחונות היהודים בקרב נתפסו אצלו כזעם האל על הערבים המתעללים ביהודים. בעקבותיו, גם הבריטים הסכימו לנחיתת מטוסים מישראל בעדן. הרעיון להביא את העולים באוניות נדחה, עקב החשש לגורל החולים וכן שמא יתחרטו השליטים. הטיסות יצאו בזו אחר זו, לעתים אפילו 3 פעמים ביום. ארגון הג'וינט סייע ושכר את חברת 'אלסקה איירליינס' להטסת העולים. הטייסים יצאו מלוד לאסמרה שבאריתריאה ומשם לעדן. בדרכם עברו כ-2,800 ק"מ, חלק מהמרחק בסמוך לשטחי אויב. תוך 10 חודשים הצליחו להביא לארץ המובטחת, על כנפי הנשרים ממתכת, כ-41,000 עולים.
Yaakovspok1@gmail.com.
