פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פרשת השבוע, מן הבודדות שנקראו על שם לא-יהודי, ולא סתם אלא גוי שבגויים, כהן מדיין, שפיטם עגלים לעבודה זרה, מלמדת אותנו שלמרות הכל חשוב, ולו לפחות לפעמים, גם לשמוע מה אומרים הגויים (ואפילו לקבל מהם עצות בעניין הרפורמה הנחוצה במערכת המשפט), וללמוד מחוכמתם, ניסיונם ותבונתם.
מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ע"ה הסב את שימת לבנו למדרש חכמים (סוטה יא, ע"א) שלפיו חברי "ועדת ההיגוי" של "הפתרון הסופי" זומנו לפונדק אחד. "טְרִיוּמוִירַאט", שלישיית מנהיגי עולם, שנקראו לתכנן את מכונת ההשמדה של "הבה ונתחכמה לו".
וכך מורים אותנו חכמים: "שלושה היו באותה עצה: בלעם ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ- נהרג. איוב ששתק – נידון בייסורין. ויתרו שברח – זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית(!)".
אכן, שלא כאיוב שנותר אדיש (והאדישות, "העמידה מנגד", כבר קרא בקול אלי ויזל, גרועה יותר מן הרֶשַע), יתרו לא ברח מה"בשורה" אל אזור הנוחות שלו. יתרו הבין היטב את המציאות הקשה, אבל "בזמן אמת" לא ידע – ואולי גם לא היה יכול – להתמודד עם כוחות הרֶשַע באופן יעיל.
יתרו לא היה אדיש. הוא היה נואש. רגישותו לסבל וחוסר יכולתו למנוע אותו לא הותירו לו ברירה אלא לברוח לארץ מדבר, לפרוש מחיי המעשה לחיי הרוח. להמתין להזדמנות שבה יוכל לשוב ולתרום לעם שחרב ההשמדה ריחפה מעל ראשו.
לפי תיאורם של חז"ל, יתרו היה תייר קבע בממלכת הרוח. "נוסע מתמיד" בעולם הדת והדעת. בחיפושיו אחר האמת התיאולוגית, "לא הניח יתרו עבודה זרה בכל העולם שלא חזר עליה ועבדה" (מכילתא יתרו).
לא ייפלא אפוא שלימים, מיד כאשר 'שמע' יתרו על הצלת בני ישראל, מיהר להתייצב לעזרתם. ולא עוד, אלא שבירך וקרא בשם ה' :"ברוך ה'… עתה ידעתי כי גדול ה' מכל הא-להים" (יח, י-יא).
אכן, דיוק בפסוקים עשוי ללמדנו תובנות מאלפות נוספות. ראשית, אוזנו המוזיקלית של יתרו אינה מסתפקת בשמיעה סלקטיבית, בררנית. היא שומעת הכל: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ-לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם".
וכמאליה עולה השאלה: מה בין "כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו" לבין "כי הוציא ה' את ישראל ממצרים"? ומדוע יציאת מצרים קובעת ברכה לעצמה ואינה בכלל "כל אשר עשה א-להים למשה ולישראל עמו"?
הבידול בפסוק, כמו גם עמימותו ("את כל אשר עשה", אבל מה כלול ב'הכל כלול' זה?) עורר את הפרשנים, ראשונים כאחרונים, לנסות ולהציע לו פשר. יש מהם, דוגמת רש"י (בעקבות חז"ל, ראו זבחים קט"ז), שפירשו: "מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
ברם, כפי שפירש דודי הרב שמואל אבידור-הכהן ע"ה, יש הבדל משמעותי, ויש שיאמרו תהומי, בין שני המאורעות. "קריעת ים סוף" הייתה מעשה נֵס, מעשה שמים. לעומתה, "מלחמת עמלק" עשויה להיתפס בנקל כמעשה שגרתי, מעשה ידי אדם.
אילו שמע יתרו רק על קריעת ים סוף, ייתכן שהיה נותר במקומו, שהרי אין בכך ולו ראשית עדוּת ליכולתם ולסגולתם של בני ישראל עצמם, אלא רק לזו של הקב"ה.
אילו שמע יתרו רק על מלחמת עמלק, ייתכן שהיה נותר אדיש. כבר שמענו, ויותר מפעם אחת, על עמים היוצאים למלחמה נגד אויביהם ומנצחים בה בכוח הכוח ועוצמתם הצבאית.
מה שהסעיר את יתרו והפעים את רוחו, מה שעורר והניע אותו לעזוב את 'אזור הנוֹחוּת' שלו במדין, ולצאת אל ישראל המדברה, היה צירוף שני המאורעות יחד. רוח וחזון מזה, כוח ועוצמה מזה.
יתר על כן: לשמע ה'חדשות, והרי עיקרן', יתרו לא הסתפק ב"שמיעה" פאסיבית, אדישה.
הוא עשה מעשה ובא למדבר כדי להזדהות עִם העַם שזה עתה יצא מעבדות לחירות, בדרכו הארוכה אל ארץ ישראל.
אכן, אם פרעה שמע "את כל עשה אלקים למשה ולישראל עמו", לשם מה היה צריך משה רבנו לחזור ולספר לחותנו "אל כל התלאה אשר מצאתם בדרך"?
אולי כדי ללמדנו, שאינה דומה "שמיעה מרחוק" לשמיעה מפי אדם שחווה את כל המאורעות על בשרו. ואינה דומה שמיעת "חדשות" ערוכות, שפעמים הרבה מתמקדת רק בניצחון ובשמחה לסיפור "כל התלאה" שמספר על הדרך הקשה שהובילה אליהם.
מנהיג אמיתי, אינו מתפאר רק בהישגים (ומייחס אותם לעצמו), מתהדר ומתרברב ב"ניצחון המוחלט" שהשיג כביכול, ובה בעת מתעלם מן המחדל הקולוסאלי, הקורבנות הרבים, הבעיות והקשיים.
מנהיג אמיתי אינו מדברר רק את ההישגים וההצלחות אלא גם מתמודד, ביושר ובכנות, עם הכישלונות, הסבל והתלאות.
זאת ועוד: את קריעת ים סוף מכנה משה "את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל". ואילו את מלחמת עמלק הוא מכנה "התלאה אשר מצאתם בדרך".
ללמדנו, שגם מלחמה שמסתיימת לכאורה בניצחון סוחף ומוחץ על האויב כמלחמת עמלק ("הניצחון המוחלט"), עשויה להגיע כדי "כל התלאה אשר מצאתם".
ראשית, מפני שגם מלחמת ניצחון מותירה אחריה נפגעים רבים, בגוף ובנפש, חללים ומשפחות שכולות שמלקות המלחמה יוותרו חרותות בבשרן עד אחרית ימיהם, פצועים שנושאים עמם יום יום את כאבם ואבלם; נפגעי פוסט טראומה שגם בחלוף שנים רבות אינם מצליחים להירפא מסיוטיהם.
ושנית: מפני שאין מלחמות שמחות. ולא לחינם אמרו חז"ל: אין לך כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. השלום, הוא ולא "אל המלחמה" או "אליל הניצחון", הוא-הוא שמו של הקב"ה.
