"מציאות מדומה"

במציאות שלנו קיימים שני סוגים שונים של אנשים.
אלו שאוהבים לחלום, שמדמיינים מה היה יכול לקרות ומה אולי יקרה, שאוהבים פנטזיות גם אם אין להן אחיזה בשגרה שלהם, שלפעמים מספיק להם רק לראות ולא להרגיש.
ויש את הזן השני, המציאותי יותר, שמעדיף להתמודד עם הקיים ולא "להציץ מעבר לגדר", שמעדיף לראות שחור – לבן ולא לשגות בחלומות צבעוניים, כי מה זה תורם? מה שנקרא הגישה הפרקטית לחיים.
הקונפליקט הזה מתבטא בהמון דברים.
למשל, דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתה בעיצומה של דיאטה ורוצה להשיל מעט קילוגרמים ממשקלך העודף. הוזמנת ליום הולדת של חבר וכאירוע המרכזי מגישים אל השולחן עוגה. ולא סתם עוגה, אלא עוגה של ארבע קומות, כל קומה במילוי וציפוי אחר, משהו מהסרטים שלא טעמת וראית מעולם.
מה תעשה? מהי העדפה שלך?
יש את אלו שייקחו רק ביס, שיטעמו. ויש את אלו שיעדיפו לא לראות בכלל את העוגה ויקומו מהשולחן.
האם אתם מסוג האנשים שאוהבים לראות מכוניות יוקרה? פרארי אדומה או קאדילק שחורה ונוצצת גם אם לא תוכלו לקנות אותן? או שתעדיפו להסתפק בלהביט על המאזדה האפורה שלכם נינוחה בחניון המקורה?
ובואו נלך עוד צעד. האם בעודכם מתקשקשים עם אבובים במסלול הקייקים בכפר בלום עם כל בני המשפחה, רטובים וסתורי שיער, עייפים ועצבנים מהחום, תעדיפו לפנטז שאתם על יאכטה מפוארת כמו קים קארדשיאן וקניה ווסט, לבושים בלבן כשהרוח מפדרת את שערם המעוצב?
אני מסוג האנשים שאצלם זה הכל או כלום. או שאני "מתלבשת" על העוגה וטורפת אותה או שאני לא רוצה לראות אותה בכלל. ואם אני לא אפרגן לעצמי לשפוך אלפי שקלים על תיק, לא אעבור ליד חלון הראווה של לואי ויטון. וכשאני מסתכלת על התמונות הפוטוגניות באינסטגרם של בר רפאלי במיקונוס, אני מעבירה אותן ממש מהר ולא מדמיינת שזאת אני שם במקומה על גלגל ים בצורת חד -קרן ורוד בבגד ים לבן.
אני פרקטית, נכון. ואם אני הייתי משה רבינו, הייתי מעדיפה להישאר במדבר ולא לעלות להר העברים לראות את הארץ המובטחת שלא אכנס אליה. זה היה יותר מעצבן אותי מאשר גורם לי נחת.
אני לא יודעת אם הקב"ה פרגן למשה הצצה, ובזאת העניק לו בונוס, או שאולי דווקא זה חלק מהעונש, שעליו להביט בהחמצה הגדולה שלו.
מצד שני, אני מודעת היטב לכוחו של החלום. יש לו אפילו כוחות מרפאים, חיוניים. כשלבן אדם יש לאן לשאוף, יש לו מטרה והוא לא רוצה לרדת מהמסלול. הוא ממשיך בדרכו כשהמבט נישא למעלה ומתוך אמונה שתמיד יש סיכוי, אפילו בודד, שאולי יום אחד הוא יגיע.
לפעמים כשהאדם מוותר על החלום, אמנם זה מוביל אותו לראיה נכונה של המציאות, אך המבט שמוביל אותו מתקצר ב45 מעלות, עיניו כבר לא נשואות למעלה אלא יותר אל אבני הדרך העקלקלות בהן הוא צועד, ומן הסתם, הסיכוי שלו להצלחה נמוך יותר מקודמו.
תשאלו אתם את עצמכם בשקט, מי אתם? האם אתם בודקים את הגוון הירוק של הדשא בחצר המפוארת של השכן? או יושבים עם כוס קפה בנחת במרפסת הקטנה בביתכם?
(פנחס תשעט)