ד"ר יצחק קניגסברגהביטוי "שתום עין" בשפת היום יום מגדיר אדם הסומא בעינו האחת. בכך אנו מסתמכים על פרשנות חז"ל לפסוק: "נְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן" שבפרשתנו, לאמור: "בלעם סומא באחת מעיניו היה, שנאמר ונאם הגבר שתום העין" (סנהדרין קה', א'), ומוסיף המדרש: "אל תקרא שתום אלא סתום".
אנו מוצאים פרשנים הקובעים שהפירוש הוא הפוך לגמרי. אבן עזרא: "שתם העין – אין לו אח, רק פירושו כפי מקומו הפך סתום". רש"ר הירש: "עתה הוא חש כמי שעינו נפקחה".
כדי להסביר את הסתירה בין שני הפירושים ננסה להבין איך פועלת המערכת האופטית של העין. האור חודר אל העין דרך הקרנית השקופה, ונכנס פנימה דרך האישון. לאחר מכן התמונה ממוקדת על ידי עדשת העין, בכדי ליצור תמונה ברורה על הרשתית. התמונה החדה נוצרת על ידי אזור קטן ברשתית, שם מתרכזות קרני האור. בכדי שתהיה ראייה טובה צריכות שתי העיניים להיות מתואמות. זה קורה באמצעות שישה שרירים המניעים את העיניים, שעובדים בתאום מופלא – כאשר אחד מתכווץ, מקבילו מתרפה ולהיפך. כך נעות העיניים יחדיו מנקודה לנקודה ואנו רואים תמונה ברורה. כאשר יש פגם באחד או יותר מששת השרירים, הראיה מטשטשת, באין תיאום בין השרירים. סתימת עין אחת מנטרלת את הצורך בתיאום בין העיניים, וכך ניתן להתגבר על טשטוש הראיה.
אדם קצר רואי רואה ברור מקרוב, אבל לא מסוגל לראות היטב עצמים רחוקים. הסיבה לכך היא בדרך כלל גודלה של העין. כאשר העין גדולה מדי, קרני האור המתרכזות על ידי העדשה לא ייצרו תמונה ברורה על הרשתית אלא בתוך העין, לפני הרשתית. הרשתית תראה תמונה מטושטשת בלבד. כאשר שמים עדשה שלילית (מינוס) לפני העין, העדשה גורמת לתמונה לנוע אחורה עד שהיא נופלת על הרשתית ואז ניתן לראות בבירור. באין אפשרות להשתמש בעדשה, ניתן לסתום עין אחת ולהסתכל דרך סדק צר בעין השנייה, ובכך להתגבר על הראיה המטושטשת לזמן קצר.
אפשר שבלעם סבל מפגיעה בשרירי העין, ולכן הוא נאלץ לשתום – לסתום את אחד מעיניו, כדי שיוכל לראות טוב יותר את עם ישראל. לחילופין אפשר שהוא היה קצר רואי, ונאלץ להשתמש במתקן עם סדק דק, לראות דרכו, ולשתום – לסתום את עינו השנייה.
כך נוכל להסביר את הסתירה בין הפירושים לעיל, בכך שבלעם לא היה סומא בעינו האחת, אך נאלץ לסתום עין אחת בכדי שיוכל לראות טוב יותר בעינו השנייה.
(בלק תשעט)
