הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)לא רק ביציאת מצרים הושיע משה רבנו את ישראל, והוציאם מעבדות לחרות, אלא גם לאחר מכן, כשריחפה סכנת כליה על ישראל, עמד משה בפרץ וסילק את הסכנה. כך היה במעשה העגל, כמו שכתוב בתהלים [קו, ל כג]: "ויאמר להשמידם, לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו, להשיב חמתו מהשחית". העמידה בפרץ של משה מפורשת באמירתו לקב"ה: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" [שמות לב לב]. כך היה גם בחטא המרגלים כשמשה ביקש: "סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים עד הנה" [במדבר יד יט] ובקשתו נתקבלה ככתוב: "ויאמר ה' סלחתי כדברך". בהצלת עם ישראל עסק גם אהרן שכיפר על העם ועצר את המגפה אחר מחלוקת קרח.
גם פנחס כיפר על בני ישראל ועצר את המגיפה, ככתוב בתהלים: "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה ותחשב לו לצדקה לדור ודור עד עולם". התורה מפרטת את מעשיו: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי", ועל מעשהו זה נאמר לפנחס: "לכן אמור הנני נתן לו את בריתי שלום". ברית זו לא ניתנה לפנחס בלבד אלא "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". לכאורה, משה הציל את ישראל יותר פעמים מפנחס אשר עשה זאת רק פעם אחת, ואם כך – היה משה צריך לזכות לפחות למה שזכה פנחס?!
המגיד מדובנא בספרו 'אהל יעקב' מסביר את ההבדל בין מעשה פנחס למעשה משה במשל לאדם שהיה חייב כסף לנושים רבים, וכשהגיע זמן הפירעון לא היה בידו לפרוע את חובו, ואז באו לעזרתו ידידים שייצגו אותו בבית המשפט, וטענו בבית המשפט טענות שהצליחו לדחות את פריעת החוב לתאריך מאוחר יותר, אך בהגיע שוב תאריך הפירעון והנושים שוב באו לגבות את חובם היה החייב בבעיה קשה, ואז אחד מידידיו התפשר עם כל בעלי החוב, שילם להם חלק מהחוב וקיבל מהנושים את שטרי החוב, קרע אותם ופטר את החייב אחת ולתמיד. והנה הידיד האחרון עשה עם החייב הרבה יותר מאשר עשו הראשונים, שרק דחו את החוב לזמן מאוחר אבל עיקר החוב נשאר, מה שאין כן הידיד האחרון שביטל לגמרי את החוב ופטר את החייב לתמיד. הנמשל: במעשה העגל כאשר מידת הדין ביקשה לכלות את ישראל, בא משה ועמד בפרץ ודחה את הגזירה אבל לא לתמיד, אלא החוב נשאר: "ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" [שמות לב לד]. כך גם בחטא המרגלים, אמנם נאמר בו: "סלחתי כדברך" אבל יחד עם זאת "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות" [תענית כט א]. מה שאין כן פנחס, שבמעשהו סילק את החוב של ישראל מכל וכל: "השיב את חמתי מעל בני ישראל".
דרך נוספת להסביר את ההבדל בין פנחס למשה: אמנם משה ואהרן הביאו ישועה והצלה לעם ישראל, אבל הם לא סיכנו את עצמם בניסיונם זה. פנחס כן סיכן את חייו במעשהו, "שאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין (זמרי) נהרג עליו, שהרי (פנחס) רודף הוא" [סנהדרין פב א]. אפשרות נוספת, היא בהבדל שבין הסכנה שריחפה על העם אצל משה לסכנה שריחפה על העם אצל פנחס. בחטא העגל וחטא המרגלים לא ריחפה סכנה על עצם קיומו של עם ישראל, אלא נעשו בתוך העם חטאים חמורים שיש להעניש עליהם, משא"כ אצל פנחס שהיה שם נישואי תערובת המביאים להתבוללות, מה שאיים על עצם קיום העם היהודי, ופנחס מנע סכנה זו. ההצלה שלו גדולה יותר.
(פנחס תשעט)
