וזכנו לגדל – על הצמחת בנות בתורה

פתגם אפריקאי אומר שצריך כפר שלם בשביל לגדל ילד אחד. בפרפרזה יהודית אפשר לומר שדרושה עיירה שלמה, קהילה שלמה, מגזר שלם, בשביל לגדל תלמיד חכם אחד אחד.צריך שיהיו לו מודלים לחיקוי,
צריך שהילד יראה מינקות את ההערכה שתלמידי חכמים זוכים לה.
אנשים שהיו ילדים ממש כמוהו פעם. ועכשיו…
צריך שלגדול בתורה יהיה באופק הציפיות שלו, המודע והלא מודע
צריך שיהיו לו הזדמנויות ללמוד, דמויות ללמוד מהן, נגישות לידע, מקום.
מקטנות ממש.
צריך שזה יהיה חלק מסדר היום שלו.
חלק מהאוויר שהוא נושם, האוכל שהוא אוכל, המים שהוא שותה.
צריך שהמחמאה הכי גדולה שהוא יקבל על חכמתו או כישוריו או התמדתו תהיה: איזה יופי. אם תמשיך ככה בעז"ה תזכה להיות תלמיד חכם.
צריך כמובן שיקטנו כמה שיותר השפעות של אמירות שליליות (ומה לעשות יש כאלה בימינו), בסגנון: אבל מה תעשה עם זה אחר כך? ואיך תפרנס ככה משפחה? או סתם: זה לא בשבילך. לא. צריך שיהיה ברור שזה ייעוד נעלה.
שכל החברה מעריכה, ומכבדת ומוקירה. נכון, לא לכולם זה מתאים. נכון, זה תובע מחירים וקרבנות וגם כשרון לא מבוטל. שאיפה של ילדים ושל הורים כאחד, שלא מוותרים עליו כל כך מהר, ולא נרתעים מכל קושי. כמו שלא נרתעים מהקושי ללכת לרפואה או לקצונה קרבית.
חלום שבגללו אלפי ילדים לומדים אלפי שעות של תורה, ומשנה וגמרא. המון גמרא.
אפילו שזה ידע אליטיסטי שלא כולם יוכלו להמשיך בו. בדיוק כמו שמשקיעים מאמץ ומעודדים ומחשיבים חמש יחידות מתמטיקה, אפילו שלא כולם יעשו בהן שימוש בסוף.
אבל ככה זה. מתוך אלף שמתחילים ללמוד, רק אחד באמת ימשיך. צריך עיירה שלמה בשביל להוציא תלמיד חכם אחד.
ואחרי שהוא כבר עם ידע, ומתחיל את דרכו בעולם, וכבר מלמד ומקהיל קהילות,
אסור לעצור שם.
הוא חייב שתהיה לו קהילה תומכת, שתהיה לו קבוצת שווים, שיהיו לו גם 'גדולים'. דמויות מלוות, שאפשר להתייעץ איתן, לצמוח עוד, לשאוף להיות כמותן. שיהיו לו הזדמנויות לשמוע ולהשמיע, להיוועץ בחבריו, להיות חלק מבית מדרש.
לא טוב ללמוד לבד. יש חברותא, יש חבורה. לא טוב שצעירים ומתחילים ילמדו עם עצמם בלי לימוד והכוונה ועצמה מהוותיקים.
צריך עיירה שלמה, קהילה גדולה, מגזר שלם,
כדי להצמיח תלמיד חכם אחד.לפעמים יש בעולם ר' עקיבא.
מישהו שעשה את זה אחרת. שהתחיל בגיל מבוגר, שלמד לבד, שעשה את זה למרות שאמרו לו שזה לא בשבילו.
אבל בשביל זה צריך נס.
והרי אסור לסמוך על הנס.
צריך להשקיע. כולנו. כל הזמן.
את כל זה כתבתי כדי לנסות ולהבין את מקומו של לימוד התורה לנשים היום. ברוך ה' זכינו בדורנו לפלא הגדול ולהצטרפותו של 51% מהעם היהודי למעגל לומדי התורה. 51% זה המון. פוטנציאל עצום שבדור כמו שלנו אין לנו פריבילגיה לוותר עליו.
יש צמא אדיר לקול ה', ופריחה גדולה של בתי מדרש לנשים ממעגלים שונים, בגילאים שונים ובגישות שונות. שנת המדרשה אחרי הלימודים או השרות כבר אינה עניין לבודדות, היא הפכה כבר לנחלתן של צעירות רבות, ולתחנה שהיא כמעט חובה במסלול של הבת הציונית דתית.
זכינו ובעשרים ומשהו השנים של קיום עולם מדרשות רחב, הולכות וצומחות גם תלמידות חכמים בעלות שיעור קומה וידע רחב, השוחות בים התורה העצום. חלקן אף מורות הלכה לתלמידותיהן ולציבורים נוספים בדרכים רבות. הצמא גדול, ורבות מבקשות להן מורות דרך ומנהיגות רוחניות, שלא זכינו להן בדורות קודמים.
רובן לא זכו ללמוד תורה בילדותן, והלכו ורכשו להן מהלכים אט אט בבגרותן, בהשקעה עצומה ובכשרון גדול. חלקן לא מצאו היכן להתפתח ולהמשיך ללמוד, כיון שלא היו קיימות מסגרות שאפשרו להמשיך לגדול בתורה, והן מצאו להן שבילים עוקפים: מי באקדמיה, ומי בצורה אוטודידקטית.
כמעט לכולן אין עדיין במות ראויות ומספיקות להשמעת קול תורתן החשוב והחיוני, ומסגרות ראויות לשיתוף פעולה עם המנהיגות הרבנית הוותיקה יותר בעולם התורה.
מסתבר אם כן, שיש כאן עולם ניסי ממש. הוא נבט וצמח בנס. בלי עידוד מגיל צעיר, בלי פתיחת אופקים של לימוד מקטנות, בלי מודלים ובלי סימון כייעוד ראוי ונעלה. אפילו בלי הנגשה פשוטה ומינימלית בתכנית הלימודים.
אדרבה, רבות מהנשים הלומדות היום 'זכו' לאמירות מרפות ידיים במקרה הטוב, ושוללות ומרחיקות במקרה הרע. לעתים היתה זו תקרת זכוכית, אבל פעמים רבות תקרת בטון וסורג עליה.
בזכות אמונתן, דבקותן, ומסירותן לתורה של נשים רבות, קרה הנס בכל זאת.
אבל כמה זמן עוד נוכל לסמוך על הנס?
כמה זמן עוד ימשיך הכפר להתעלם מהילדות שלו?
כמה זמן ימשיך הכפר לוותר עליהן ועל הפוטנציאל העצום שלהן? על הברכה שהן יביאו לו?
נשים מוכשרות שיכולות להפוך למדעניות בינלאומיות בגיל צעיר, ולפצח את סודות היקום, אבל לא יעלו על דעתן לבחור בלימוד תורה כייעוד, כי מעולם לא חשבו שזהו מקומן.
בנותינו הלומדות מתמטיקה ופיזיקה, אנגלית ומחשבים, באולפנות האומרות להן שיוכלו להיות רופאות ושופטות ומדעניות ומחנכות,
אבל גם היום תכנית הלימודים שלהן בתורה שבעל פה, החל מכיתה ד או ה שונה מזו של הבנים, והשדר ממשיך להיות: זה לא בשבילכן.
נשים שלכאורה יכולה להיות להן הזדמנות להגשים את האידאל של הציונות הדתית: להיות רופאה שהיא תלמידה חכמה ויכולה לפתור שאלות של רפואה והלכה, להיות שופטת שמחילה כללי משפט עברי בפסיקתה, לעסוק באתיקה ומוסר יהודיים במדע, ועוד ועוד. אלא שמערכת החינוך המפוארת שלנו, זו שנתנה להן כלים לחיי החול, לא עמדה באתגר כשמדובר בקודש. לא יישמה את העקרון שכבר שרה שנירר, מייסדת בית יעקב לימדה אותנו: כשעולם החול מלא ועמוק, ועולם הקודש דל ורדוד, החול ינצח.
נשים שכבר נמצאות שם, מלאות תורה ויראה, אבל לא מקבלות את האקלים האופטימלי לצמיחה: לא הכרה פורמלית, לא תקנים, לא במות לכתוב בהן מאמרים, לא כנסים והזדמנויות לשיח עם המנהיגות הרבנית הוותיקה והמנוסה, לא הזדמנויות להשפיע על קהילתן, ואפילו לא מספיק הזדמנויות להוות בעצמן מודל לבנות הצעירות. (האם הייתם פעם במסיבת סידור או חומש שבה הדמות התורנית שדיברה וחילקה סידורים היתה אישה? ומדוע בעצם לא? )
זכינו לחיות בדור של גאולה. זכינו לחיות בדור שבו מלאה הארץ דעה את ה', ולפריחה של לימוד תורה שלא היתה כמוה. מאות לומדות ועשרות מנהיגות רוחניות.
אבל אנחנו חוטאים להן בכך שאיננו מאפשרים להן מרחב לצמיחה,
ואנחנו חוטאים לדור הבא בכך שלא ייסדנו תשתית מספקת לדור העתיד.
אחרי השלב החלוצי של הקמת המדרשות, אסור שנישאר רק עם חוד הפירמידה. עכשיו הזמן לעבוד על הבסיס. עכשיו הזמן לוודא שכל ילדה נחשפת ללימוד, מקבלת כלים המנגישים לה את מלוא אוצרות התורה, ההלכה והגמרא, שכל ילדה פוגשת מודלים של לימוד שיהוו עבורה מודל ראוי לחיקוי, אופציה לבחירת עתיד.
עם ישראל זקוק לתלמידות חכמים. עכשיו הזמן לבנות את העיירה, כדי שנוכל לגדל אותן.
(הרבנית ד"ר תמר מאיר היא ראש בית המדרש לנשים "כולנה", ראש החוג לספרות במכללת גבעת וושינגטון ומלמדת בתכנית לתואר שני בהוראת אגדה במכללת אפרתה)
(במדבר תשעח)