ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)באמהרית וביידיש: רב קהילת ניצולי השואה דוברי היידיש מקרית גת שעלה כילד מאתיופיה, והרב האשכנזי של קהילת יוצאי אתיופיה בקרית מנחם, הם חברים טובים עוד מימי הישיבה בהר עציון. כששני עולמות רוחניים והלכתיים נפגשים
כשהרב ד"ר שרון שלום הגיש מועמדות לתקן רב הקהילה האתיופית בקרית גת, עיר מגוריו, הרב החרדי מהמועצה הדתית הכריז – 'לא תקבל את התפקיד, אתה לא מספיק שחור'. "לא הבנתי", מספר הרב שלום. "שאלתי אותו – 'אני אתיופי. איך אני לא מספיק שחור בשבילך?', ואז הוא הרים את הכיפה שלו ואמר – 'אני לא מתכוון לצבע העור שלך, אלא לצבע הכיפה'. שאלתי אותו – 'על פי הכיפה הזו, הבד הזה, אתה קובע אם אני יכול להיות רב טוב או לא?' אז הוא ענה לי, בלי להתבייש – 'כן, פה זו פוליטיקה'. בנקודה הזו החלטתי שאם ככה זה מתנהל, בראייה שטחית כזאת, שלא מפרידה בין גופו של אדם לגופו של עניין, אני לא רוצה לשמש בכס הרבנות. עזבתי לאוניברסיטה".
ובכל זאת, כבר תשע שנים שהרב שלום מכהן כרב קהילה בקרית גת, אבל לא זו האתיופית, אלא קהילה אשכנזית, קהילת בית הכנסת "קדושי ישראל", שנוסדה על ידי ניצולי שואה, שם במשך שנים רבות בית הכנסת כולו דיבר ביידיש. מי שהובילו את המהלך להבאת הרב שלום לשמש כרב בית הכנסת האשכנזי היו נשיא בית הכנסת ברוך קייזן ז"ל, ואהרון הרשקוביץ יבדל"א, שהחליטו לקבלו כרב קהילתם, בשיתוף עם פרויקט רבני קהילות של צוהר.
"חברי הקהילה הכירו אותי לפני כן באופן אישי, אותי ולא את 'האתיופי הזה'. שיח שמתייחס לאשכנזי, רוסי או אתיופי – זה שיח שאין בו אדם, יש קופסא, מכניסים אותך לקופסאות. אין שם שרון, יש שם אתיופי, וזה השיח שמשתלט על העולם שלנו היום. היכולת לפגוש את האדם כאדם, ללא שום קונטקסט כזה או אחר, זה דבר שהוא מאוד קשה היום, והקהילה הזאת עשתה את זה", הוא אומר.
מקום משלהם
הרב שלום למד בישיבת הר עציון, יחד עם הרב רוני לסר. בשנים האחרונות שניהם משמשים כרבני קהילות השונות ממוצאם העדתי; הרב לסר הוא רב קהילת יוצאי אתיופיה בקרית מנחם, ירושלים.
לפני כ-14 שנים הגיעו לשכונת קרית מנחם, בה התגורר הרב לסר, כמה מאות של משפחות ממרכזי קליטה שונים. "ראיתי הרבה אנשים מבוגרים שיושבים בספסלים הציבוריים עם בגדי שבת ולא מגיעים לבית הכנסת, כי הם לא מצאו מקום לעצמם. יצרתי קשר עם מנהיגות הועד של הקהילה שנוצר שם והם אמרו שהכי חשוב להם שיהיה להם מקום, משהו משלהם, איזו שהיא הרגשה של שייכות. הם פעלו להשגת מבנה אבל הצעתי להם שכדאי שקודם הם יתחילו להתפלל ואחרי זה יהיה אפשר לראות מה קורה הלאה", הוא נזכר.
בראש השנה תשס"ז התארגנה תפילה ליוצאי אתיופיה בשכונה, כשפעילי השכונה הביאו סידורים באמהרית ובעברית. לתפילה הגיעו יותר מ-150 איש. "היה שם אירוע מאוד מרגש", הרב לסר מספר. "זו הייתה הפעם הראשונה שראינו את יוצאי אתיופיה הולכים לתפילה עם הבגדים המסורתיים שלהם, וזה עורר התרגשות מאוד גדולה בשכונה. איש מבוגר אמר לאחד הפעילים, שמאז שהוא הגיע לארץ הוא לא הצליח לישון לילה אחד נורמלי, אבל בלילה הזה הוא ישן כמו תינוק, כי פתאום הוא הרגיש שהוא מצא מקום שהוא שלו".
קהילת הצעירים שישבו בקרית מנחם באותה תקופה ערכו פעילויות שונות בחגים במשותף עם קהילת יוצאי אתיופיה. החלה תפילה משותפת, ובהדרגה נרקמה קהילה שהרב לסר הפך לרב שלה, גם בתמיכת פרויקט ליווי קהילות של ארגון צוהר. כיום לקהילת יוצאי אתיופיה כבר יש בית כנסת גדול בשם "אלישיב" ובו פעילויות רבות, ומגיעים אליו משפחות, זוגות וצעירים. "דרך בית הכנסת נוצר החיבור בין ילדים להורים. הרבה מאוד דברים משפחתיים וחברתיים קרו בזכות הקהילה הזו", אומר הרב. "בית הכנסת הוא מאוד מרכזי בקהילה. זה ברור שהדברים האמתיים קורים בבית הכנסת – לא יקרה מצב שמישהו יתחתן ולא יעבור בבית הכנסת, הדיונים הקהילתיים, השיחות, האירועים, הקידוש אחרי התפילה שבו מתכנסים בכל שבת. בחגים מגיעים לבית הכנסת יותר מ-250 איש, וכ-130 איש מגיעים בכל שבת יש שיעורים לילדים ושיעורים לצעירים ולמבוגרים, באמהרית ובעברית".
סידורים אשכנזים מתורגמים לאמהרית
הרב לסר מתאר כי כשהעולים היו במחנות בגונדר ובאדיס אבבה הם למדו את כל המנהגים על פי אשכנז. המתנדבים במחנות היו מארה"ב וגם הרב ולדמן, שליווה רבות את העלייה מאתיופיה הוא אשכנזי. יתרה מכך – הסידורים באמהרית הם תרגום של סידורים אשכנזים, של ארטסקרול.
"וככה באמת התחלנו, בנוסח אשכנזי", הוא מספר. "אבל עלתה דרישה מהשטח שהנוסח יעבור להיות ספרדי. יש הרבה הזדהות עם הנוסח הספרדי, הרבה בזכות הרב עובדיה יוסף. היום בית הכנסת הוא באמת יותר ספרדי, הסידורים הם ספרדיים, אבל יש גם הרבה נגיעות אתיופיות: חלק מהתפילה נאמרת באמהרית, בשבת בבוקר – פסוקי הדזמרה נאמרים באמהרית, ויש הרבה מבוגרים שלא יודעים עברית, אז בזמן שכולם אומרים תפילת לחש, יש מי שאומר בקול תפילת עמידה באמהרית, ואחריו החזן חוזר בעברית. גם כשדורשים על הפרשה, לפני קריאת התורה, זה נעשה באמהרית.
"כשהעולים היו במחנות בגונדר ובאדיס אבבה הם למדו את כל המנהגים על פי אשכנז, המתנדבים במחנות היו מארה"ב ויתרה מכך – הסידורים באמהרית הם תרגום של סידורים אשכנזים, של ארטסקרול"
"התרבות של יוצאי אתיופיה מאוד נוכחת שם", הרב ממשיך. "גם בשירים, בשבתות חתן, האופן שבו הקידוש מתנהל, האופן שבו מדברים ודורשים – הוא אותנטי, הוא לא מונחת מבחוץ. תמיד בסיום התפילה אחד מזקני הקהילה מברך באמהרית את כולם וכולם עונים אמן. בקידושים כל אחד יושב במקום שלו, מחלקים את האוכל, הילדים מחלקים למבוגרים, אף אחד לא מתחיל לאכול לפני שכולם מברכים ומתחילים לאכול ביחד".
"אני מרגיש שאלו אנשים מאוד מיוחדים עם המון יראת שמיים וכבוד, אני לומד מהם המון וזו זכות להיות שם", הוא מוסיף.
ואחרי שתשמעו את הדבר הבא, כנראה שתצאו לחפש את בית הכנסת של יוצאי אתיופיה הקרוב לביתכם – בתפילה ובדרשות אין דיבורים. בכלל. "יש כבוד ומורא למקדש והתחושה שבית הכנסת חייב את הקדושה ואת היחס המתאים לו – היא מאוד חזקה", הרב לסר מסביר.
בשבת, עזרת נשים מפוצצת. "יש המון נשים שמגיעות. רבות מהנשים המבוגרות לא יודעות להתפלל מהסידור, אבל הן מרוכזות בצורה בלתי רגילה במה שקורה והן מחוברות והנוכחות שלהן מאוד משמעותית. הן אלו שיקנו את רוב העליות והברכות עבור הגברים שלהן. זו קהילה שמוכנה להשקיע מאוד בבית הכנסת מהונם ובכלל".
למרות כל אלו, תופתעו לשמוע שלמרות שמדובר בבית כנסת ספרדי, בעקבות דרישה של צעירי בית הכנסת – בערב שבת התפילה היא 'קרליבך'.
יש מנהגים שהיית צריך ללמוד כדי לפסוק לפיהם?
הרב לסר: "לא. המשפחות שנמצאות בקהילה שלנו לא קרועות בין המנהגים של יהדות אתיופיה ובין המנהגים הרבניים. הם קיבלו את המנהגים הרבניים כמו שהם וזהו, כי אלו עולים שהגיעו יותר מאוחר, ולא עם מסורת של קייסים".
מנהגים מהשטייטל
אנשים אחים אנחנו – אבל בין עדות שונות בהכרח קיימים הבדלים לענייני מנהגי דת והלכה. "לומר לך שאני בקיא בכל מנהגי אשכנז שהגיעו מהשטייטל? לא, אבל, כשיש רצון אז תמיד אפשר למצוא את הדרך", מבהיר הרב שלום.
את המסורת הרבנית למדת כשהגעת לארץ?
"כן, כשהגעתי לארץ הייתי צריך ללמוד הכל מחדש", הוא משיב. "באמת יש שוני מאוד גדול – גם בין אשכנזים לספרדים, ובטח בין אתיופים לבין אשכנזים, אלו שתי קטגוריות שונות של יהדות, זה עולם רוחני אחר. לכן למדתי פה הכל".
"אם אדם מרוקאי שואל אותי שאלה כרב, ואת אותה שאלה ישאל אדם אשכנזי – אתן לכל אחד מהם תשובה אחרת. לאחד אני אגיד 'מותר' ולשני 'אסור', ואלו ואלו דברי אלוקים חיים"
"הנוסחים וכל השוני הם לא בגלל הגלות, אלא זה אינהרנטי בתוך המציאות של בני אדם, בני אדם הם שונים אחד מהשני", הוא מוסיף. "אז גם אצלנו יש מנהגים שונים ומשונים שבסופו של יום עם רצון טוב של כולנו – אנחנו חיים איתם בשלום. זה הרי לא עניין של מידע, העניין הוא שאתה מכיר את בני האדם. יש מספיק בתי כנסת שיודעים את הכל אבל לא יכולים לחיות ביחד. אני משמש כרב הקהילה לא כי אני מכיר את כל ההלכות שלהם, אלא כי אני חושב שיש לי המון מה ללמוד, וכל בית הכנסת שלנו הוא בגישה הזו. בית הכנסת הוא לא בית כנסת לדתיים אלא קודם כל ליהודים – לא משנה מי אתה, מה שחשוב זה שאתה נכנס לבית הכנסת. לכן היום אפשר לראות שבית הכנסת מאוד מגוון, מכל עדות ישראל, על אף שבהתחלה כל בית הכנסת היה דובר יידיש. היום מגיעים להתפלל מכל הרקעים, ואנחנו מזמינים משפחות נוספות להצטרף, אם כי המניין נאמן לנוסח המייסדים, מניין אשכנזי, ואנחנו מאוד שומרים על כך".
הגישה של הרב שלום בפסיקותיו ועצותיו נאמנה לאדם הספציפי עצמו. הוא מסביר: "אם אדם מרוקאי שואל אותי שאלה כרב, ואת אותה שאלה ישאל אדם אשכנזי – אתן לכל אחד מהם תשובה אחרת. לאחד אני אגיד 'מותר' ולשני 'אסור', ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. זה תלוי באדם, זו לא גישה אידיאליסטית שאני מנסה לכפות על הקיום. יש כללים של פסק הלכה וככל שלמדתי יותר לעומק הבנתי שבאמת ההלכה מתכתבת עם המציאות המגוונת, ומהמקום הזה אני מגיע. לכן יותר קל לי להבין את השוני בנוסחים".
ערוצים שונים לעבודת ה'
יש דברים שהכרת מבית אבא שהיו שונים מאוד מהמסורת הרבנית, שלא היה לך נוח לפסוק על פיהם?
הרב שלום: "בוודאי. הייתה אישה מבית הכנסת ששאלה האם הסבתא, ניצולת השואה, תוכל לשמש כסנדקית. כיהודי אתיופי – מי שעשתה לי את ברית המילה זו הסבתא שלי. באתיופיה הנשים הן המוהלות, ובוודאי הן יכולות להיות סנדקיות. זו המצווה של הנשים.
"כשאני, בתור מישהו שהמוהלת שלו הייתה הסבתא שלו – מקבל שאלה הלכתית האם סבתא תוכל לשמש כסנדקית לנכד שלה, אז כמובן שמתוך העולם הרוחני שלי התשובה היא 'בוודאי, על אחת כמה וכמה'. אבל אני צריך לצאת מעולם ההרגלים המקובל שלי ולנסות לראות את העולם של האחר. אז נכון שבשום מקום אחר לא כתוב שאסור שאישה תהיה סנדקית, והיו גם מקרים באשכנז שאישה שימשה כסנדקית, ואני חושב שאין סיבה היום שאישה לא תהיה סנדקית. אבל, היות ואני רב הקהילה האשכנזית והיא מאוד אורתודוכסית – אמרתי לה שהיות והרמ"א, האשכנזי, פוסק שאסור שאישה תהיה סנדקית אז זה לא יהיה נכון לעשות את זה. אבל גם כשאמרתי לה שהתשובה היא לא, בכל זאת אפשרתי לה לקבל איזו שהיא החלטה. שמתי את האופציות על השולחן – באתיופיה יש עמדה אחרת. בסוף היא החליטה לא לעשות את זה כי זה לא מקובל היום".
"אישה מבית-הכנסת שאלה האם הסבתא, ניצולת השואה, תוכל לשמש כסנדקית. מי שעשתה לי את ברית המילה זו הסבתא שלי, באתיופיה זו המצווה של הנשים, אבל הייתי צריך לצאת מהעולם הרוחני שלי"
בדוגמא נוספת, אדם שהגיע מבית הכנסת האתיופי וראה שהמתפללים נותנים שם כסף בשבת פנה לרב שלום: 'כבוד הרב, תלמד אותם, הם לא יודעים את ההלכה, הם מחזיקים כסף בשבת'. הרב סיפר לו שהוא גדל בבית כנסת מרוקאי, שם מישהו עולה על הבמה ומוכר את העליות. "אמרתי לו – 'זה שוק או בית כנסת?'", הוא מספר. "המשכתי – 'אני מבקש ממך שתסביר לי למה אסור להביא כסף לבית הכנסת'. ואז, נכנסנו לשאלות הלכתיות – למה אסור להחזיק כסף בשבת? מה זה מוקצה? אני יודע שבעולם האתיופי זה עובד בשיטה אחרת – אין שם מוקצה, כי מה שקובע שם זו הכוונה שלהם, אז אם הכוונה היא לעבוד את ה'- להביא כסף כתרומה לבית כנסת עבור העליות זה בסדר.
"הסברתי לו שאני, כרב אורתודוכסי, יכול להבין למה קייס יכול להביא כסף לבית כנסת, כי אצלם בהלכה, אין דין מוקצה. בעולם הרוחני שלהם זה בסדר. 'אבל לך', אמרתי לאותו אדם, 'אסור להחזיק כסף בשבת, כי זה פוגע בעולם הרוחני שלך'. פעולה שמחזקת את העולם הרוחני של אדם אחד, מקרבת אותו לאלוקים, אצל אחר – פוגעת בעולם הרוחני שלו ומרחיקה אותו מאלוקים. וצריך לפגוש את האחר מעמדה שאינה שיפוטית אלא להבין שקיימים ערוצים שונים לעבודת ה'.
"לשם אנחנו צריכים לשאוף בחברה הישראלית. לחברה שלא מתעסקת בנראות אלא בעובדות, לבתי כנסת כאלו", הוא מסכם.
