הרב שי פירון"וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד"
פעמים רבות אנו סמוכים ובטוחים שחיים של קדושה תלויים במידה רבה של פרישות מהנאות העולם הזה. מקובל לצטט בעניין זה את דברי המשנה המפורסמת במסכת אבות: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא" (ו', ד'). על בסיס זה צמח אתוס שלם מסביב לדמותו של הצדיק הראוי.
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם הנזיר, מי שהזיר עצמו מהנאות החיים. חכמים, לא השלימו עם אורח חיי הנזיר עד כדי כך שהגדירו אותו כחוטא:
"אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא… רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר (במדבר ו') 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש', וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין".
והלא דברים ק"ו: "ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר, על אחת כמה וכמה" (תענית יא). המשמעות היא שחיי תורה אינם כוללים פרישה מן החיים. אין בהם איסור הנאה, והחוויה אינה חטא.
האם חיים רוחניים סותרים 'ניצול' של הנאות העולם? בתלמוד הירושלמי נאמר: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל", ובטעם הדבר נחלקו: יש מי שפרש שהחטא הנורא הוא שהפסדת את ההזדמנות לברך עוד ברכות. היית טועם מכל מה שיש בעולם, היית מגיע בקלות למאה ברכות ביום. אולם, יש מי שמבאר שהחטא הוא שונה בתכלית. הוא לא חטא 'דתי' אלא חטא 'אמוני': הקב"ה ברא בעולם עושר כל כך גדול, מי הרשה לך להנזר ממנו?
אומנם היה מי ששיבח את הפרישות והנזירות, אם יודע בנפשו שעושה כן לשם שמיים. לדעת רבי מנחם המאירי- "כל שהוא מעמיד חיותו בכך נקרא קדוש וחסיד, שהרי כל כוונתו לשוות ה' נגדו תמיד ולבלתי הפנות מחשבתו ממנו יתברך".
רבי מאיר שמחה, בעל המשך חכמה, מבאר מתי הנזירות ראויה ומתי שורשיה בחטא. אם הנזירות היא אמצעי לרכישת מידות מתוקנות, אזי היא ראויה. אבל אם הנזירות הופכת לדרך חיים, לתכלית הכל– הרי שבחטא יסודה. וכיצד ידע האדם מתי יכול לעבור ממצב של נזירות למצב בו ראוי שייהנה מהנאות העולם? "כשהוא מסתכל על עניני עצמו כמביט על מפעלות אחרים, ולבבו אינו חשוד באהבת עצמו, אז בטוח כי יקח מהנאות העולם במזג הראוי ולא יבא למותרות. ואדרבא ייהנה מהעולם ויהיה דעתו מעורבת בין הבריות, כי אינו מכוונת הבורא שלא ייהנו מהעולם". כלומר, אם נוצרה תלות בינו לבין ההנאה. הוא לא יכול בלעדיה, הוא והיא– חד הם, ראוי לו שיזור נזירות. אבל אם יודע ליהנות מבלי לפתח תלות, אזי ראויה היא אותה הנאה. מדברי הרב קוק באורות קודשו, מתבאר שמי שמרגיש שיש סתירה בין הנאה לבין עבודת ה', לא הבין נכון את המציאות. אפשר לקדש ולרומם, לראות את הכל במבט עמוק כמעשה ה', "וכפי מדה העליונה של האמת והטוב המבורר בנשמה, ככה עולה הוא ומתלהב האור הבהיר, התופס את כל האמת, הטוב והחסון, האזור באזירת הגבורה העליונה, … ועל פיהם הכל מתקדש מתטהר, משתגב ומתערץ".
זו הזדמנות ראויה להבהיר שחיים אמוניים שלמים לא מכריחים התנתקות מהטוב, היפה, הטעים והאסטטי. אהבת האוכל והמשקה, הבגד והבית אינה בהכרח נהנתנות. לפעמים המתנגדים לכל אלה– עובדים את פחדיהם ולא את א-לוהיהם.
(נשא תשעח)
