ד"ר פנינה נויבירטפרשת שלח לך פותחת בחטא המרגלים וחותמת בפרשת הציצית. עיון בשתי פרשות אלה חושף קשר סמנטי ייחודי ביניהן.
המרגלים נשלחים לתור את הארץ (במדבר י"ג, א'-כ"ה): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים, וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן … אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ … וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן… ַיַּעֲלוּ, וַיָּתֻרוּ אֶת-הָאָרֶץ, מִמִּדְבַּר-צִן עַד-רְחֹב, לְבֹא חֲמָת … וַיָּשֻׁבוּ, מִתּוּר הָאָרֶץ, מִקֵּץ, אַרְבָּעִים יוֹם."
בדומה, פרשת הציצית טומנת בחובה אזהרה שלא לתור (ט"ו, ל"ט): " וְהָיָה לָכֶם, לְצִיצִת, וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת-כָּל-מִצְוֹת ה', וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם; וְלֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם, וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם, אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים, אַחֲרֵיהֶם."
מה הקשר בין התיור האומלל של המרגלים בארץ הקודש לבין הציווי שלא לתור אחרי הלב והעיניים הכרוך במצוות הציצית?
במדרש (ספרי במדבר ט"ו, ל"ט) שואל רבי ישמעאל מדוע בפרשת הציצית בחרה התורה בלשון הייחודית לא "לתור" אחרי הלב והעיניים (ולא למשל – לא "ללכת" אחרי הלב והעיניים): " ר' ישמעאל אומר לא תתורו אחרי לבבכם למה נאמר לפי שהוא אומר שמח בחור בילדותך והלך בדרכי לבך (קהלת יא ט) בדרך ישר – או בדרך שתרצה? ת”ל ולא תתורו אחרי לבבכם."
המלבי"ם מסביר מדרש זה באופן הבא (התורה והמצווה, במדבר ט"ו, ל"ט): "על זה אמר (רבי ישמעאל) שנפש האדם וכחותיה נבראו בארח ישר וטבע הלב והנפש נוטה אל הטוב רק שהאדם מקלקל את טבעו ומעלה על לבו ציורים רעים ומחשבת הפוכות מטבע הנפש. וע"כ לא יכול לאמר ולא תלכו אחרי לבבכם, שאם היה הולך כפי מה שדרכי הלב סלולות בטבע יצירתו היו דרכים טובים וישרים."
לפי המלבי"ם, כאשר הכתוב נוקט בלשון "הליכה בדרכי הלב" (כמאמר קהלת, לעיל), מדובר על הליכה מוכוונת בדרך הישר. לעומת זאת כאשר נאמר "ולא תתורו אחרי ללבכם" משמע הליכה אקראית, היסחפות רגשית בלתי נשלטת (המלבי"ם מסביר כי מצד טבע האדם, אמור הוא לילך אחר ליבו בישרות. ההיסחפות ואבדן השליטה– נובעים מהשחתת טבע האדם הישר).
התורה ציוותה לא "לתור" אחרי הלב, כמענה לחטא המרגלים אשר "תרו" את הארץ ובלשון המלבי"ם (שם): " … ורק מי שנוטה מטבע נפשו אשר היא טובה וטהורה בעצם יצירתה ותר ומרגל בלבבו ובעיניו ומבקש חשבונות רבים, על זה הזהיר." הציצית מזהירה אותנו מפני נפילתם של המרגלים, שתרו וריגלו בלבבם, בהתנהלות אקראית שלא היתה בה לא יושרה ולא אחריות.
בעידן הפוסט מודרני דברי המדרש מקבלים עומק נוסף. נדמה כי על עידן זה נתנבא הנביא ישעיה (נ"ט): "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל וירא ה' וירע בעיניו כי אין משפט". בהשראת פסוק זה מתאר המדרש את מאפייניו של דור עקבתא דמשיחא באלו המילים: "מאי "ותהי האמת נעדרת"? אמרי דבי רב, מלמד, שנעשית עדרים עדרים והולכת לה"
מה פשר תיאור הפיכתה של האמת לעדרים עדרים? מסביר המהר"ל, כי לפי המדרש – בדור שבן דוד בא בו – האמת "מתפוררת" לחלקיקים – עדרים עדרים, מציאות יחסית בה בכל דבר יש שביב של אמת, עד כי האמת עצמה הולכת לאיבוד, ובמילותיו (חידושי אגדות, חלק שלישי, ר"ו): "ולכך כתיב ותהי האמת נעדרת שהאמת נעשית עדרים עדרים והולכת לה שהאמת מצד עצמו מסתלק מן העולם עד שאין האמת נמצא."
תיאור זה עולה בקנה אחד עם מאפייניו של העידן הפוסט מודרני, המתאפיין בגמישות, פתיחות, שינויים מתמידים וחוסר דבקות בערכים מוחלטים. נטיית המרגלים "לתור" אחר עיניהם ולבקש חשבונות רבים משקפת את הצורך האנושי הפוסט מודרני לתור אחר הפופולרי, המושך והנוצץ, לנהות אחר מדדי "רייטינג" למיניהם.
הציצית מגנה על האדם מהנטייה "לתור אחר לבבו ועיניו", כמובא בלשון המדרש (במדבר רבה י"ז, ו'): "ולא תתורו אחרי לבבכם … משל לאחד מושלך לתוך המים הושיט הקברניט את החבל ואמר לו תפוש חבל זה בידך ואל תניחהו שאם תניחהו אין לך חיים אף כך אמר לו הקב"ה לישראל כל זמן שאתם מדובקין במצות "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום"". במציאות של שוטטות ארעית אחרי קמצוצי אמת, משמשת הציצית חבל הצלה, אשר ההיאחזות בו מזכירה לאדם את מקומו, מחנכת אותו לדבקות בערכים מוחלטים ונצחיים.
הציצית מצילה אותנו מנטייתנו המתעצמת לתור אחר לבבנו, לעוט אחר פתרונות מפתים, זמינים, ארעיים. בעידן של סערות ובלבול מהווה הציצית אי של קביעות, יציבות וודאות. מעוז של אמת ברורה בים של עדריות ותהיות.
(שלח תשע)
