מערכת שבתוןד"ר לי כהנר
במהלך שלוש שנות הכהונה של הממשלה הנוכחית, מקדיש שר האוצר את מיטב מרצו למציאת פתרונות למעמד הביניים הישראלי. אך חלק גדול מהאוכלוסייה, שאינו נכלל בתוך הגדרה זו, משווע לפתרונות שישפיעו רבות על עיצוב המרחב הישראלי- מדובר באוכלוסייה החרדית שחווה משבר דיור משמעותי. המרחב החרדי יושב בין שני צירי עומק מנוגדים: ציר אחד, הציר המרחבי, המוביל ערוץ מתבדל מובהק, ומולו ציר שני, ציר תהליכי השינוי המשמעותיים העוברים על החברה החרדית בעשורים האחרונים. הציר המרחבי נבנה בדמותן של הערים החרדיות ההומוגניות המהוות "איים" נבדלים בתוך מפת ההתיישבות הישראלית. ערים אלו יוצרות מרחב נבדל, ההולך וגדל מבחינה דמוגרפית וגיאוגרפית, וההולך ומסתגר הן מסביבתו והן בחלוקה אתנית פנימית, ומעכב עבור אלו שחיים בקהילותיו לא רק את החשיפה לתהליכי המודרניזציה אלא את השימוש בהם ומינופם. על פי עבודה שנכתבה למשרד השיכון, הציבור החרדי יזדקק לעוד כ – 200,000 יחידות דיור עד שנת 2035 – כיצד והיכן נכון לתכנן עבור צורך זה ועבור חברה הנמצאת בתהליכי שינוי?
כיום, נשלט המרחב החרדי על ידי שתי ערי ראשה (בני ברק וירושלים) המצויות דווקא במרכז החברתי והפוליטי של מדינת ישראל. שם נמצאת הנהגתו הרוחנית והארגונית. כל תנועה דמוגרפית חרדית במרחב הישראלי בעבר, בהווה וגם בעתיד- נעה סביב הציר המחבר בין אי-יכולתן של ערים אלו להכיל את גידול האוכלוסייה לבין הקשר המתחייב שביניהן לבין הקהילות החרדיות שיצאו מהן. לכן, על המדינה להתחיל ולהיערך לפיזורם במרחב של מאות אלפי חרדים. בכדי שתהליך זה יקרה בהצלחה, יש ליצור תשתית תעסוקתית מתאימה, כמו גם תשתית תחבורתית שתאפשר ניידות לבני ברק וירושלים ותכנון עירוני מותאם שיכלול פרישת שירותי דת ומוסדות קהילתיים. בהתאם, יש לתכנן ערים חרדיות נוספות או שכונות חרדיות שהן בעלות מאפיינים שונים מהשכונות החילוניות באופי הבנייה. היערכות שכזו תקל על הקמת ערים חרדיות אפילו בפריפריה הרחוקה מאוד.
אלא, שלמשוואה זו של נוחות, מחיר ויצירת סביבת מחיה "חרדית" בפריפריה, יש עוד משתנה משמעותי והוא הצורך של המדינה לשלב את החרדים בשוק העבודה, במוקדי קבלת ההחלטות ובאקדמיה, והצורך של קבוצות הולכות וגדלות בחברה החרדית, להשתלב באופן זה בחברה הישראלית הכללית.
לכן, יש לפעול על מנת שגם ערים חזקות יחסית, שבהן אין כיום ריכוזים גבוהים של חרדים, יקלטו ויקימו שכונות חרדיות, שכן דווקא ערים אלו יכולות לקלוט אוכלוסייה בעלת הכנסה נמוכה. מצב זה עלול אמנם להיות כרוך בטווח הקרוב בחיכוך בין האוכלוסיות, אך בטווח הרחוק ייצור גם קירוב והכרת השונה, ובוודאי שהוא נכון יותר מאשר לנתב את החרדים למגורים בערים חלשות כלכלית
נראה כי חרף נוכחותם של החרדים בקואליציה, המדינה זקוקה לקריאת השכמה בכל הנוגע לסל הפתרונות המוצע לחרדים על זרמיהם השונים. בכדי להתמודד עם המשבר, יש לפעול באופן דיפרנציאלי:
את החרדים המודרניים, היוצאים לעבודה ושיכולים "לחיות בשלום עם החילונים", ניתן לשלב בערים גדולות במרכז ובפריפריה. בערים חזקות וגדולות יחסית, ניתן גם לשלב קהילות שמרניות יותר במודל של "שכונה בתוך עיר", כל עוד מדובר במספרים שלא ייסכנו את אופייה של העיר, בדיוק כפי שחיה כיום קהילת צאנז בנתניה או חסידות סארט ויז'ניץ בחיפה. הערים החרדיות ההומוגניות הן פתרון קצה שמתאים לחלק מהחרדים, אך לאו דווקא משרת את המדינה בכל המקרים.
בכדי ליצור פתרונות כאלו יש ליצור שיח כבר היום עם ראשי ערים ורשויות, לבנות שולחן עגול של משרדי הממשלה העוסקים בנושא וליצור שיח בקרב הקבלנים, ועדות התכנון וכל מי שמעורב בעיצוב פניה של ישראל מבחינת שוק הדיור והמחיה בעוד מספר עשורים.
יש לבנות מנגנוני גישור במערכת החינוך, במקומות העבודה ובקרב ההנהגות המקומיות במקומות שבהם מתכננת המדינה לבנות עבור החרדים שכונה או לשלבם במרקם העירוני. יש לעצב כללי משחק סבירים שבמסגרתם, למשל, חרדים המתגוררים בערים חילוניות ימנעו מלסגור כבישים בשבת, והחילונים מצידם לא יפגינו נגד כל בניית מקווה בשכונות החרדיות. בניית תשתית כזו – פיזית ומנטלית – היא תהליך ארוך ומייגע, אך כזה שלא ניתן לוותר עליו.
ד"ר כהנר היא חוקרת בתכנית "חרדים בישראל" במכון הישראלי לדמוקרטיה וראש החוג ללימודים רב תחומיים במכללת אורנים.
(נשא תשעח)
