איחוד בתי הכנסת – א'

ברוך ה', אנו חיים בדור שבו כבר אין משמעות להבדלי העדות בחיי היום יום שלנו. אין בימינו את ההפליה ששררה פעם בין העדות במקומות העבודה ובאקדמיה, וכן כמעט שאין כיום משמעות להבדלי העדות בתחום השידוכים (למעט בציבור החרדי). צעירים וצעירות מעדות שונות מתחתנים האחד עם השנייה ומקימים משפחות מעורבות לתפארת.
רק מקום בולט אחד משמר את ההבחנה העדתית – בית הכנסת. מעטים הם המקומות שבהם עומד בית כנסת אחד המשרת את כל העדות. לרוב, בכל עיר ובכל יישוב, קיימים לפחות שני בתי כנסת (או מניינים) – אחד אשכנזי ואחד ספרדי. אמנם, מבחינת ציבור המתפללים ניתן למצוא יוצאי עדות המזרח במניינים אשכנזיים ויוצאי אשכנז במניינים ספרדיים, אבל לרוב זה נובע מטעמי נוחות בלבד. מבחינת ההזדהות וההשתייכות הקהילתית, יש עדיין הפרדה ברורה בין העדות.
האם מציאות זאת רצויה? יש שיאמרו שכן. שריבוי הקולות במנהגים ובנוסחים הוא דבר מבורך ויוצר הרמוניה הצומחת דווקא מתוך השונות. אך דעתי הדלה שונה. סבורני שכיום, עם צמצום הפערים בין העדות, חשוב לחתור לקראת צמצום הפערים גם בתפילות ובתי הכנסת. ידועות הן הבעיות והמחלוקות בנוגע לשינוי נוסחי התפילה והמנהגים, ואף על פי כן, נראה שיש סיבות טובות לאיחוד בתי הכנסת:
ראשית, מבחינה פרקטית, למשפחות מעורבות קשה להתנהל עם ההפרדה הזו. בהנחה שבדרך כלל המשפחה נגררת אחר מנהגי הבעל, הנשים נאלצות להתחיל להתפלל לאחר נישואיהן בנוסחים ובאופנים שאינן מוכרים להן מבית הוריהן, והדבר פוגם לא פעם בתחושת החיבור לתפילה על כל הנלווה לה.
שנית, מבחינת הזהות, האמנם ניתן לדבר כיום על זהות עדתית מוגדרת? הנה, למשל, כותב שורות אלה נולד בארץ ישראל להורים אשכנזים, ונשא לאישה ילידת הארץ, בת להורים ספרדיים. מהי זהותם של ילדינו – האשכנזים הם או ספרדים? ברוך ה', הילדים הללו יונקים מנהגים ונוסחי תפילה שונים מהסבים והסבתות ואין להם שום זיקה לארצות פולין או מרחבי תוניסיה. ישראלים הם לכל דבר. כיצד ניתן אפוא לשייכם עוד לעדה כזו או אחרת?
שלישית, מבחינה מהותית יש בעיה שהעולם הדתי זר ומנוכר להוויית החיים היומיומית. כיצד ניתן להעלות על הדעת שזוג חברים, השותפים בכל דבר בחיים, ייפרדו דווקא כאשר ילכו לבית הכנסת? וכיצד ניתן לקבל מציאות בה שתי אחיות, הנשואות אחת לאשכנזי ואחת לספרדי, יתפללו בבתי כנסת שונים? הפער הזה בין החוויה היומיומית ובין העולם הדתי גובה מחיר רב בכל הנוגע ליכולת של החברה הכללית להזדהות עם הדת וערכיה.
על כל זאת יש להוסיף שיקולים הלכתיים העומדים כנגד החשיבות שיש בשימור המנהגים והנוסחים. לדוגמה, בהלכה יש ערך רב לתפילה בציבור ולא רק לתפילה במניין (הרחבנו על כך באחת מרשימותינו בעבר). תפילה בציבור היא תפילתה של כלל הקהילה (ובימים עברו, העיירה), ומעלתה בכך שהיא משקפת אינטרס ציבורי. כמובן, שכאשר קהילה או שכונה מתפצלת לבתי כנסת אשכנזים וספרדים, נחלש מאד כוחה של התפילה הציבורית.
בעיה מרכזית נוספת היא דין "לא תתגודדו". בבבלי יבמות (יד, א) דורשים חכמים איסור זה בכך שלא להיעשות "אגודות אגודות", כאשר אביי ורבא נחלקים בהיקפו: אביי סובר כי האיסור חל על שני בתי דין בעיר אחת הפוסקים אחד כבית שמאי ואחת כבית הלל, ואילו רבא סובר שהאיסור חל על בית דין אחד שחלקו פוסק כשיטת בית שמאי וחלקו כבית הלל. הרמב"ם (הלכות עבודת כוכבים יב, יד) פוסק להלכה כאביי:
" ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר 'לא תתגודדו' – לא תעשו אגודות אגודות" .
האחרונים התקשו מאד בפסיקה זו, שכן הכלל ההלכתי מורה לפסוק כרבא, ולכן נטו לסמוך על ראשונים אחרים שפסקו כרבא. בנוסף לכך, המגן אברהם (אורח חיים תצג, ו) טען כי בעניינים שבמנהג לא חל איסור זה. מכל זאת יוצא שמבחינה הלכתית טהורה אין בעיה של 'לא תתגודדו' בקיום בתי כנסת שונים בקהילה אחת. אבל האם יצאנו בכך ידי חובה גם מבחינת רוח דברי הרמב"ם? האין מציאות זו יוצרת פירוד ומחלוקות?
בשל כל זאת, נראה לענ"ד שמטרתנו כיום צריכה להיות אחת – ביטול ההפרדה בין בתי הכנסת האשכנזים והספרדים וחתירה למיזוגם. אך כיצד ניתן לקדם זאת? כמדומה שהדרך לכך היא בראש ובראשונה להבין את ההבדלים הצורניים והתוכניים בין בתי הכנסת ולעמוד על שורשם. רק כך ניתן יהיה להציע כתוב שלישי שיכריע ביניהם ויביא את האחדות לקהילות לישראל. לנושא זה יוקדשו רשימותינו הבאות.
(תרומה תשעו)