אנחה יהודית

מיהו יהודי? מי שנולד לאם יהודיה ונאנח כהלכה.
הצעקה והזעקה, הבכי והנהי, האנחה והשוועה, היללה והתלונה מלווים את מסע הגאולה של עם ישראל ממצרים לארץ ישראל.
אוצר המעשיות היהודיות מלא בסיפורים כגון אלה, על שני יהודים שיושבים ברכבת בנסיעה ארוכה. אחרי כמה שעות שבהן הם מתעטפים בשתיקתם, אומר האחד: "אוי", ונאנח אנחה ארוכה. משיבו השני: "אוי ויי", ואף הוא, כמעשה הראשון, נאנח אנחה קורעת לב. חוזר הראשון ומשיבו: "אוי, כמה שאתה צודק". שיחה יהודית במיטבה, המקפלת, בכמה "קרעכצן", גניחות היוצאות מלב ונכנסות אליו, היסטוריה יהודית שלמה, רווית תוגה וצער, הנושאת על שכמה את משא הצער, הכאב והסבל היהודי כולו.
עיון בפרשיות הגאולה שבספר שמות מלמד כי לא רק בזיכרון אלא גם בצעקה ובאנחה – סוד הגאולה.
"ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים מן העבודה. וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, את אברהם, את יצחק ואת יעקב, וירא אלקים את בני ישראל, וידע אלקים" (שמות ב, כג-כה). לא פחות מארבעה פעלים שונים מתארים את העילות שהניעו, כביכול, את הקב"ה ל"שמוע" את זעקת בני ישראל, ל"ראות" את מצוקתם.
אפילו בפרשתנו, הטבועה כולה בחותם "שירת הים" הנשגבה, אנו מוצאים את משה רבנו הזועק מלב, עד שהקב"ה צריך להורותו: "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל וייסעו". כך בראש הפרשה, וכך בסופה (יז, ד): "ויצעק משה אל ה' ".
ריבוי מופעי הזעקה מבטא את הגיוון והריבוי של ה"צעקות" השונות. לא הרי "צעקתו" של עשו המגלה כי אחיו יעקב נטל ממנו את ברכות אביו, כאותה "זעקה גדולה ומרה" שמשמיע מרדכי היהודי עם היוודע דבר המלך ודתו, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים אשר בכל מדינות מלכותו (אסתר ד, א).
עיון במקרא, כמו גם במקורות מאוחרים יותר, מלמד שעל דרך הכלל (אם כי כמו לכל כלל גם לזה יש יוצאי דופן), ה"צועקים" הם העניים והאלמנות, הנאנסות (ראו דברים כב, כז: "צעקה הנערה המאורסה בעיר ואין מושיע לה"), העגונות והעשוקות, המהגרים זה מקרוב באו, ה'חלשים' וה'אחרים' המצויים בשולי החברה.
גם כשהם מדברים בנימוס, ייראו תמיד ה'אחרים' בעיני בני העילית כצעקנים חסרי נימוס, אספסוף גס, מריר ומתבכיין.
במקורות המשפט העברי יש לכך דוגמאות לרוב. נציין רק אחת מהן. באחת מתשובותיו הנודעות של רבי מנחם מנדל קרוכמל, בעל שו"ת "צמח צדק", מחכמי מוראביה במאה הי"ז, מתואר סכסוך חריף בקהילה בעניין שיטת הבחירות: "נשאלתי מקהל שמנהגם מעולם לעשות כל הסכמת הקהל בקבלות [=במינוי] הרב והחזן והשמש על פי הסכמת כל פורעי המס. וכן ברירת ראשי וטובי הקהל, וגבאים, ודיינים ושמשים. על פי האנשים בוררים העולים מתוך הגורל מכל פורעי המס. ועתה רוצים מקצת נכבדי העיר לעשות מנהג חדש שכל ענייני צרכי ציבור לא יהיה מהיום והלאה על ידי כל פורעי המס, קטן וגדול שם הוא, כאשר היה עד עתה, אלא על ידי אותן שיש להן מעלה שנותנים מס הרבה, או שיש להם מעלה בתורה. ורוצים לקבוע שיעור כמה יהא ערכו בנתינות מס עד שיהא אחד מן המנויים אל הסכמת הקהל ולבוא אל הגורל לברירת ההתמנויות [=בחירת הממונים] או שיהא לכל הפחות מוסמך ל'חבר' אף שיהיה מן הפחות במס. ולאפוקי [=להוציא] אותן שאינן בני תורה וגם נותנים מס מעט, לא יהיו מן המנויים. ונותנים טעם לדבריהם מחמת שרוב צרכי הקהל הם עסקי הוצאות ממון, ואיך ייתכן שדעת העני תהא שקולה כדעת העשיר, גם איך יתכן שדעת של ע"ה [=עם הארץ] תהא שקולה כדעת החבר אם אין לו מעלה בעושר… והעניים, המון העם, צועקים למה יהא נגרע זכותם אחרי שהם מפורעי המס ונותנים חלקם, אף על פי שהעשירים נותנים יותר, מכל מקום קשה עליהם המעט שנותנים יותר מן הרב שנותנים העשירים".
תשובה זו דורשת דיון ועיון מעמיק, אך לענייננו יושם אל לב ש"נכבדי העיר" מוצגים כדוברים מהוגנים, הטוענים טענותיהם בלשון משפטית מהוקצעת, מכובדת, ואילו ה'אחרים' (מן הסתם פליטי פרעות ת"ח-ת"ט שנמלטו בעור שיניהם והגיעו כמהגרים חסרי כל לקהילה החדשה), מתוארים כ"המון העם" וכ"צועקים".
פרשת הגאולה מלמדת אותנו שלמרות הדימוי והקולות הלא נעימים שעולים מ"מאהל" הנאנקים והמדוכאים, המהגרים, חסרי הדיור והתעסוקה, העניים היתומים והאלמנות, אסור לנו לעצום עינינו ולאטום אוזנינו לשמע שוועתם.
ר' נחמן מברסלב הורנו: "אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין דבר זועק יותר מן הדממה". דוד המלך לימדנו שהקב"ה "לא שכח צעקת ענוים", והקב"ה מצווה אותנו: "וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים". צעקת ארץ מצרים, הזעקה בת שלושת אלפי השנים, עודנה מהדהדת מסוף העולם ועד סופו. והמשכה: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי – שמע אשמע צעקתו".
ובלשון בעל התפילה (בנוסחם של חסידים, "נוסח ספרד"): "שוועת עניים אתה תשמע, צעקת הדל תקשיב ותושיע. מי ידמה לך, ומי ישווה לך?"
(בשלח תשעב)