הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)הפסוק המתאר את כתיבת הלוחות על ידי משה מבטא קשר בין הדברים הכתובים ובין ברית קיימת בין עם ישראל לקב"ה:
" וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל".
"על פי הדברים האלה"- כלומר, על פי הדברים הכתובים "כרתי אתך ברית". יש כאן רמז לשני סוגי קשרים בין עם ישראל לקב"ה. הדברים הנכתבים והברית שכבר נכרתה.
מה בין השניים, ובמה מדובר?
הרמב"ן מפרש שכיוון שמדובר בלוחות השניים, היה צורך לומר שהם חידושם של הלוחות הראשונים, וכי אין שינוי בהסכמה ובקשר.
אולם, במקורות חז"ל הפסוק הזה הוא מקור לדרשות על קיומה של תורה שבעל-פה שניתנה כרוכה עם התורה שבכתב. שכן הפסוק עצמו מעיד שהדברים הכתובים הם רק מבוא או סיכום של הברית שנכרתה בעל-פה.
על היחס הכמותי בין שתי התורות הללו מובאת שתי דרשות במסכת גיטין, האחת בפי ר' יוחנן המבוססת על הפסוקים בשמות, והשנייה היא דרשתו של ר' אלעזר המסתמכת על פסוק מהושע:
" א"ר אלעזר: תורה – רוב בכתב ומיעוט על-פה, שנאמר: אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו;
ור' יוחנן אמר: רוב על-פה ומיעוט בכתב, שנאמר: כי על פי הדברים האלה".
שתי הדרשות תמוהות כמעט באותה המידה. כביכול באו שני האמוראים וניסו לשקול כמותית איזה אחוז מן התורה הוא בכתב ואיזה אחוז בעל-פה. ובזה נחלקו, מן הפסוק בהושע עולה ש"רובי תורתי" כתובים הם, ומן הפסוק בשמות עולה שהרוב הוא בעל-פה ("על פי הדברים…"). והכתוב הוא רק נקודת אחיזה לברית שהיא החלק המשמעותי והגדול יותר.
סביר שהמחלוקת בין ר' אלעזר ור' יוחנן נוגעת בשאלה עמוקה שאיננה רק כמותית – שאלת המהות והתוכן של תורה שבכתב לעומת התורה שבעל-פה. כדי להבין את המחלוקת יש להשתחרר מן התפיסה הרווחת שהתורה שבכתב היא התנ"ך ותורה שבעל-פה היא המשנה והתלמוד וכל מה שנכתב כפירוש לאלו, שהרי חלוקה זו אינה מתיישבת בעליל עם תפיסת ר' אלעזר. מכאן ואילך, ניתן להציע אפשרויות מגוונות המטשטשות את ההבחנה החדה הזו, ומסבירות כיצד ניתן לומר שתורה שבכתב מרובה על זו שבעל-פה. יש אפשרות לחיתוכים שונים של היחס בין שני אלו. לדוגמה, ניתן לומר שכבר בתורה שבכתב עצמה יש גרעין שהוא הכתוב, ויש מה שעוטף אותו, העל-פה. כך למעשה מסביר ה'שפת אמת', וטוען שזהו היחס שבין עשרת הדיברות וכל שאר התורה המכילה גם את סיפורי החטאים שחטאו בני ישראל שאינם בליבת התורה שבכתב. סיפורים אלו הם חלק מתיאורי הברית ואין הם אמירות כתובות וחקוקות (שפת אמת , תרמ"ח).
לדברי בעל ה'שפת אמת', קיומה של תורה נצחית אידיאלית עומד בניגוד גמור לסיפורי המדבר ולכל האירועים המתוארים של מה שקרה בנסיבות ההסטוריות ההן. חטא לא היה אמור להיזכר בתורה שמכוונת אל הנצח. מסקנתו היא שחלקים מסוימים מן התורה הם בבחינת תוספת לגרעין. הבחנה בין סוגים שונים ורמות שונות בתוך התורה הינה רדיקלית באשר להבנת משמעות אחדותה של התורה. מדבריו עולה כי כתיבת רוב חומשי התורה 'כמו זר נחשבו' מפני שהגרעין הנצרך הוא דל. ונמצא שהתורה שבכתב התפשטה ממימדים של עשרת הדברות למימדים של תורה רחבה יותר. וממילא היא התפשטה מתורה מוחלטת לתורה תלוית זמן והקשר.
"ובדורות האחרונים התירו לכתוב גם תורה שבעל-פה".
במילים אלו מוסיף האדמו"ר מגור על תיאורו טענה כמעט הפוכה. לדבריו, התופעה של כתיבת הפירושים, התלמוד והמשנה, היא כעין הגשמה של התורה. היא קיבוע של מה שהיה צריך באופן אידיאלי להישאר משוחרר ולא להפוך לטקסט. אנו מצויים, לדבריו, במצב משני שבו התורה הפכה לחומר. כמות החומר המתרבה של תורה שבכתב משמעה ירידה רוחנית. פעם הסתפקו במעט מאד- אך כיום יש ריבוי מלל, ומתרבה החומר על הרוח. ממילא הוא מטשטש לגמרי את מערכת המושגים של כתב ועל-פה.
למעשה נוטה בעל 'שפת אמת' לצמצם את התורה שבעל-פה ולשער את ערכה ומשקלה כפחות לעומת זו שבכתב. כיוון שלדידו יש צד לומר שכל דרשה שנדרשה, כל רעיון שנאמר על גבי פסוק כזה או אחר, הפכו להיות חלק מן האמור בפסוק ובכך הפכו להיות למעשה חלק ממשי מתוך הפסוק עצמו, שכבר אין דרך לקרוא אותו בלי להזכיר את הדרשה שנאמרה עליו. בזה, קופא הרעיון והופך להיות לתורה שבכתב. בעצם הבאתו ואמירתו הוא כבר הופך להיות חקוק בסלע.
ליבון המושגים של תורה שבכתב ושל תורה שבעל-פה, שופך אור על החוויה הדתית הכללית שלנו. על המתח שבו אנו שרויים בין יצירה לקבעון, בין שמרנות להתחדשות, ובין הטרונומיות לאוטונומיות. השניות הזו אינה מחייבת בחירה, היא מחייבת הקשבה פנימית ויוצקת חיים אל בין השורות והחוקים ומבטיחה שלא נבול לעולם ועד.
(במדבר תשעז)
