הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)בלב פרשתנו מספר נושאים סמוכים זה לזה: שילוח הטמאים מן המחנה, מעילה, סוטה, נזיר וברכת כהנים. חכמים ביארו את הקשר שביניהם במספר אופנים, אולם בפשטות ביקשה התורה לסמוך בין ממדי הקדושה הייחודית בישראל: קדושת המחנה, הרכוש, עם קדושת התא המשפחתי והצניעות הישראלית, וקדושת האדם המתנזר עם קדושת הכהונה.
נלמד מפרשת סוטה על הגישה האסטרטגית היחודית של היהדות למערכת היחסים שבין המינים. על תפיסת 'הצניעות הישראלית האידאולוגית' מול עקרונות 'הצניעות הפונקציונאלית' ועל הסטנדרטים הגבוהים של הצניעות שהיהדות מבקשת לעצב.
הפרשה גם חושפת בפנינו אמצעי בדיקה ניסי; השקאת המים המאררים, לגילוי ולזיהוי פגיעה חשאית בצניעות ובקדושת התא המשפחתי. זו קשורה לחשיבות העליונה שביהדות לקדושת התא המשפחתי, ולנאמנות של בני הזוג זה לזה. "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי הענין הזה, שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום, כי חפץ למען צדקו ליסר הנשים שלא תעשינה כזמת יתר העמים, ולנקות ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם. ולפיכך פסק הענין הזה משעה שנתקלקלו בעבירות, כמו שאמרו (סוטה מז א): 'משרבו הנואפים פסקו מי סוטה', וכו'. שלא יעשה בהן הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם ולהיותם עם קדוש, והם לא יבינו בטובה הזאת ולא יחפצו בה…" (רמב"ן במדבר ה כ).
במקרה שנעברה עבירה, המים גורמים לפגיעה באשה ובאיש. "כשם שהפורענות פוקדתה כך הפורענות פוקדתו" (ספרי נשא טו), ואם התברר שהיה זה חשד שווא, המים גורמים לפיצוי האשה בברכת פרי הבטן. "ונקתה ונזרעה זרע" (במדבר ה כח).
מאז שחר ימיה, הכירה האנושות ביצר הטבעי הקיים בה כלפי המין השני, ובכוחו להשפיע על ההתנהלות, לטוב ולרע. היא ביקשה לנתב אותו ליעדו, ככח מניע להקמת תא משפחתי ולשימור הקיום האנושי. לשם כך היא קבעה כללי הבדלה ברורים בין המסגרת המשפחתית ובין יחסים בין המינים בחברה.
האדם הוא "נזר הבריאה". "מותר האדם מן הבהמה" שהוא נברא "בצלם אלקים", וניחן בתכונות נעלות. היצר עלול להטות את תשומת הלב, בהפיכתו ל'אובייקט' ליצר נמוך, להאפיל על סגולותיו האישיות ולהוזיל את ערכו.
האנושות חשופה לניצול הציני של החולשה האנושית מול היצר, להפיכתו לכלי בידי גורמים אינטרסנטיים – מסחריים ואחרים לשם קידום אינטרסים מסחריים או אינטרסים אפלים.
לשם כך האנושות גיבשה כללי מוסר וצניעות ואת חלקם עיגנה בחוק.
אולם יש להבחין בין שתי רמות: הראשונה – הצניעות הפונקציונאלית. במהותה היא מערכת של כללים ועקרונות שנועדו למניעה והגנה. למנוע מהאדם נפילה ברשתו של היצר, וכשלון בפריצת גדרי הצניעות. תמציתה, איפוק, כיבוש היצר, ונקיטת אמצעי זהירות מחמירים מפני כשלון, בבחינת "אין אפוטרופוס לעריות" (תוספתא כתובות א ט). לדידה, כללי הצניעות בין המינים בחברה, בלבוש, באיסור יחוד, הם סוג של העמדת מחסומים וגבולות ליצר, וקביעת טווחי בטיחות כדי להרחיק את האדם מן העבירה, ולנטרל פיתויים וגירוי יצרים.
השנייה, היא 'הצניעות הישראלית האידיאלית'. היא פוזיטיבית ולא מגננתית – שמבקשת לעצב יחס של כבוד אצילי ל'צלם האלקים' שבאדם, ולסגולותיו, ולהציב סטנדרטים גבוהים של אצילות עדינות וכבוד מירבי במערכת היחסים שבין המינים.
אלה באים לידי ביטוי דווקא מתוך יצירת מרחק מסויים ממגע וקירבה, ממש כשם שהאנושות יוצרת מרחק מכבד מאנשים רמי מעלה.
מכך גם נגזרת עליית סף הרגישות, והקניית משמעות לניואנסים עדינים ולמשמעותם, בדומה לתחומים דומים שבהם ככל שמדובר באיכות גבוהה יותר כך יש תשומת לב לניואנסים עדינים. הצניעות בלבוש היא סוג של כבוד לצלם האנוש ולא רק מניעה מגירוי. ההקפדה על הלכות יחוד, היא סוג של סטנדרט גבוה ולא רק מחשש לכשלון.
סוג זה של צניעות זיהה בלעם במבטו החד, כשצפה על מחנה ישראל ונאלץ לברך "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל!".
(נשא תשעה)
