פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)הפרטים המרובים על סדר חניית בני ישראל במדבר נראים טרחניים למדי. חזרה מייגעת, תריסר פעמים, על קורבנות הנשיאים, נתונים סטטיסטיים יבשים בנוגע לכל שבט ושבט, דקדוק בכל פרט קטנטן. כל אלה אינם מציתים את הדמיון או מעוררים את המחשבה. למרות זאת, מצאו בהם פרשני המקרא כר נרחב ללימוד אורחות חיים, במחנה ומחוצה לו.
בראש הפרשה, מופיע ציוויו של הקב"ה: "על פי אהרן ובניו תהיה כל עבודת בני הגרשוני לכל עבודתם ולכל משאם" (ד, כז). אכן, פסוק אחד בלבד לאחר מכן מופיעה קביעה, שלכאורה סותרת את הראשונה: "ומשמרתם ביד איתמר בן אהרן הכהן". כיצד יתיישבו שני מקראות אלה?
רש"י פירש שהפסוק השני אינו אלא פירושו של הראשון: "אהרן ובניו – ואיזה מן הבנים ממונה עליהם? ביד איתמר". ברם, דעתו של הרמב"ן לא הייתה נוחה מכך, שאם כן הוא, "למה יזכיר אהרן"? לדעתו, הן אהרן והן בניו היו ממונים עליהם, והם שקבעו לכל אחד ואחד עבודתו: גזבר, משורר, שוער, עבודת משא, פריקה וטעינה. הרמב"ן מציב לפנינו מודל שלטוני משוכלל, של "איזון ובקרה": "והנה כולם צריכים לפקידה שהוא המינוי, ואלעזר אמרכל על כל שלושת הנשיאים, ואיתמר גזבר על גרשון ומררי".
בניגוד לאלתור ולאווירת ה"סמוך" וה"יהיה בסדר" החביבה כל כך במקומותינו, מלמדת אותנו התורה חשיבותם של תכנון, סדר וארגון. לכל אחד יש תפקיד. איש אינו רשאי ליטול סמכות לעצמו אלא אם נצטווה עליה. עד כדי כך החשיבה התורה עניין זה, שבסוף הפרשה (פס' מט) שבה והדגישה בכפל כפליים: "איש איש על עבודתו ועל משאו", והוסיף שם הרמב"ן הלכה שמקורה בתלמוד: "וכן הדין, שאין בן לוי רשאי לעשות במלאכת חברו, ולא לסייעו בה, כמו שאמרו (ערכין יא, ע"ב) 'וכבר ביקש רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות [=במקדש], אמר לו: חזור לאחוריך, שכבר אתה מתחייב מיתה, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים". "משורר ששיער – חייב מיתה!". עד כדי כך החמירה התורה בעניין זה, וכך פסק הרמב"ם להלכה (כלי המקדש ג, י-יא).
בימינו, רבים הם ה"משוררים", סופרים ורבנים, אקדמאים ואנשי רוח, שמבקשים לעתים קרובות לחרוג מתחומם ולעסוק במלאכת ה"שוערים", לייעץ למופקדים על השמירה והביטחון מה לעשות וכיצד לנהוג. ולהפך: אנשי ביטחון מופיעים בשער בת רבים כאנשי הגות ומומחים פיננסיים מתערבים במלאכת החינוך והתרבות ומתיימרים לדעת טוב מכולם מה טוב לחינוך בישראל. ביקשה תורה ללמדנו כאן פרק גדול בהלכות ציבור: "איש איש על עבודתו ועל משאו", מלא תפקידך במסירות ובנאמנות, ואל תתחוב אפך לסוגיות שאין אתה מבין בהן.
אכן, שפע הפרטים המרובים עלולים לערפל את התמונה הכללית, ולהבליע את חשיבותו של כל פרט ופרט. לפיכך עושה התורה שימוש בשורש פ.ק.ד., ולא בשורש ס.פ.ר. או מ.נ.ה.
מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין ז"ל, ראש ישיבת "הר עציון", הפנה את שימת הלב לכך שהשורש פ.ק.ד. מופיע בתנ"ך מספר פעמים במשמעות של זכירה: "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א), "פקֹד יפקֹד א-להים אתכם" (שם נ, כה), "פקֹד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים" (שמות ג, טז), ועוד.
בדרך כלל אין מדובר בזכירה סתם, אלא בזכירה הגוררת אחריה התייחסות ותשומת לב: הקב"ה זכר את עם ישראל וגאל אותו, זכר את שרה ונתן לה בן וכיוצ"ב. ולעתים, ההתייחסות היא לרעה ולא לטובה: "וביום פֹּקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמות לב, לד), "על כן אפקֹד עליכם את כל עונתיכם" (עמוס ג, ב).
ברם, מה משמעותה של "פקידה" זו? הסביר הרב ליכטנשטיין: פעמים רבות, כאשר סופרים קבוצה גדולה של אנשים, מתעלמים ממאפייניהם הייחודיים של הפרטים השונים, ומחפשים את המספר הכולל בלבד. מתמקדים בצד הסטטיסטי, ומתעלמים מן הצד האנושי.
לא לחינם, אפוא, השתמשה התורה בשורש פ.ק.ד. בבואה לדבר על ספירת עם ישראל. התורה באה לומר, שאין המניין בא לבטל את הצד האנושי או לטשטש את ייחודם של הפרטים. לכל אדם בישראל מגיע יחס מיוחד ותשומת לב מיוחדת.
מכאן גם פשר "פקידתם" המיוחדת של בני לוי, שנמנו בנפרד משאר השבטים, המבטאת את יחסו המיוחד של הקב"ה אליהם.
כך לגבי אנשים, כך גם לגבי כלי המשכן. "ועמודי החצר סביב ואדניהם, ויתֵדֹתם ומיתריהם, לכל כליהם ולכל עבֹדתם, ובשֵמֹת תפקדו את כלי משמרת משאם" (ד, לב). השורש פ.ק.ד. מופיע כאן אפילו לגבי כלי המקדש. ללמדנו, שגם כלים אלה אינם חפצים בעלמא. יש בהם קדושה וייחוד, ויש להתייחס אליהם בהתאם.
אגב כך, הפנה הרב ליכטנשטיין את שימת הלב ללשון בספר תהילים: "פִּקודי ה' ישרים משמחי לב" (יט, ט), "נאמנים כל פִּקודיו" (קיא, ז), "כי פִּקודיך נצרתי" (קיט, נו), ועוד. גם כאן בא הכתוב ללמדנו שמצוות ה' אינן סתם "הוראות שימוש", אלא מבטאות את יחסו המיוחד של הקב"ה אלינו, ואת זיקתנו המיוחדת אליו, שמבדילה אותנו מאומות העולם.
תורת זכויות האדם המודרנית, רואה את האדם כבעל "זכויות". היא מאדירה אותן עד שלעתים מרוב "זכויות" נשכח ה"אדם".
לא כן אדם מישראל, שהוא בראש ובראשונה "פקוד", מצֻווה, בעל חובות שמהן נובעות זכויותיו. נקודת מבט שונה זו, היא בעלת השלכות רבות, הן במישור האקדמי-רעיוני, הן במישור המעשי.
(נשא תשעה)
