איזו שיטת משטר?

כפי שראינו בדיוננו עד כה, ניתן לפתח מהמקורות היהודיים גישה לפיה המשטר האידיאלי ביהדות הוא משטר מלוכני, כשם שניתן לפתח גישה רפובליקנית בעלת מאפיינים דמוקרטיים. לאור זאת עולה כי במציאות שבה השקפת העולם הדמוקרטית נתפשת בעיני רבים, כיותר ראויה, אין כל בעיה לפתח סינתיזה יהודית דמוקרטית בשאלת המשטר הראוי.
אלא שסוגיית המשטר האידיאלי ביהדות, היא רק אחת מבין שלוש סוגיות שכולן עוסקות בשאלת הסמכות לה יש לציית. שתי סוגיות מרכזיות שאף בהן דומה שיש מתח מובנה בין המסורת היהודית ההלכתית לבין המורשת הדמוקרטית הן:
א. האם ריבונות האל אינה סותרת תפיסה דמוקרטית?
ב. האם הציות לסמכות ההלכה בכלל והפוסק הדתי בפרט, אינה סותרת את הדמוקרטיה?
הדיון היום ובגיליונות הקרובים יתמקד בסוגיה הראשונה. לשם כך עלינו לחדד את הסתירה לכאורה בין יהדות הלכתית לבין דמוקרטיה ליברלית.
הטענה לה שותפים גם אינטלקטואלים חילונים וגם הוגים אורתודוקסיים היא שקיים מתח מובנה ובלתי פתיר בין תפיסת ריבונות העם בדמוקרטיה הליברלית, המושתתת על תפיסת ריבונות האדם, לבין קבלת ריבונות האל כיסוד האמונה הדתית.
הדמוקרטיה המודרנית המערבית התפתחה החל משלהי המאה ה-17, עם המהפכה "המהוללת" בבריטניה (1689), שהפכה את בריטניה למלוכה תחוקתית, שבה הכוח מצוי בידי נציגי העם, בפרלמנט. צמתים מרכזיים נוספים בהתפתחות הדמוקרטיה היא המהפכה האמריקנית (1776), שהובילה להקמת ארצות הברית של אמריקה, והמהפכה הצרפתית (1789). במאה ה-19 המשיכה הדמוקרטיה המערבית להתבסס, והיא זכתה להישגים בולטים, כאשר עניים, שחורים (בארה"ב הדרומית) ויהודים (באירופה של האמנציפציה) זכו לשוויון אזרחי ולהשתתפות בחיים הציבוריים. אולם רק כאשר ניתן לנשים לבחור ולהיבחר, במחצית הראשונה של המאה העשרים, ניתן לומר כי אכן החברות המערביות הפכו לדמוקרטיות ממש.
המשטר הדמוקרטי המודרני הוא אפוא ביטוי מובהק לתפיסות ההומניסטיות של הוגי הרנסנס במאות ה-15 וה-16, אשר העמידו את האדם במרכז. רעיון ריבונות העם, אומר שרק העם הוא הסמכות העליונה בסוגיות פוליטיות. אין זה מפתיע אפוא שהכנסייה הקתולית הייתה יריבה מרה של התפיסה הדמוקרטית, שבה ראתה מרד במרות האל ובנציגיו, אנשי הדת הממוסדת בעולם הזה.

לאור סקירה היסטורית קצרה זו, שבה ומתעוררת במלוא חריפותה הסתירה שבין המחויבות לריבונות האל בכל תחומי החיים, לבין קבלת ריבונות העם בסוגיות פוליטיות. סתירה זו זוכה לחיזוקים משמעותיים מצד אנשי דת שונים בתקופות שונות, אשר מצביעים על כך שבסתירה שבין חוק המדינה החילוני (במובן של ארציות לא דתית), לבין צו האל, כפי שהוא מופיע בכתבי הקודש, או כפי שהוא מפורש על ידי חכמי הדת, יש להעמיד ללא עוררין את האחרון במרכז. טענות מסוג זה מוכרות לנו היטב מהשיח הדתי העכשווי, בעיקר בסוגיית פינוי בתים או ישובים בארץ ישראל השלמה.
על מנת להציג עמדה יהודית דמוקרטית, יש צורך לדון בשאלת הכרעת הרוב, תחומיה, והיקפה, במסורת הפוליטית היהודית ובכך נעסוק אי"ה בהמשך הסדרה. אולם כעת נפנה ראשית לכול, לאחד הרעיונות הפוליטיים היהודיים המרכזיים: רעיון הברית.
התורה מציגה סדרה של בריתות שבין האל לבין גורם אנושי. תחילה מוצאים אנו את ברית נוח, שבמרכזה, התחייבות האל להימנע מהבאה נוספת של מבול לעולם. מן העבר השני, גם על נוח יש חובות, כגון להימנע מפגיעה בנפש האדם, לא לאכול אבר מן החי ולקיים את מצות פרו ורבו. (בראשית, פרק ט, פסוקים א-ז). על פי חז"ל (בבלי, סנהדרין נו ועוד), ברית נוח, היא המשך לחובות שהיו כבר לאברהם, אלא שמאז נוח יש כבר את "שבע מצוות בני נוח", הכוללות איסור עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים וגזל , חובה למנות מערכת משפט, איסור קללת האל ואיסור אכילת אבר מן החי.
ברית נוח היא ברית אוניברסאלית (כלל אנושית), שבה נוח אבי האנושות שלאחר המבול, הוא נציג כל המין האנושי בברית עם האל. מכאן ניתן ללמוד כי קומת היסוד של זהות אנושית בכלל ושל זהות יהודית בפרט, היא הקומה הכלל אנושית, ובה אין לפגוע, ללא סיבה הולמת. לעובדה זו יש השלכות רבות לסוגיות מדיניות ופוליטיות רבות חשיבות, למשל סוגיית היחס לפליטי מלחמה (לא מהגרי עבודה), או לאנשים שחזרתם לארצות מגוריהם עלולה לסכן את חייהם או לשלחם למאסר.
הברית השנייה המופיעה בתורה היא הברית בין אברהם לבין האל. למעשה מדובר במספר בריתות, שהחשובות שבהן היא ברית בין הבתרים וברית המילה. בניגוד לברית נוח, ברית אברהם היא ברית פרטיקולארית, כלומר ברית ייחודית, שבה אברהם מופיע כאב הראשון של עם ישראל, וכבסיס של הקשר המיוחד שבין האל לבין עם ישראל. עם זאת, חשוב לזכור שדווקא בעקבות ברית המילה, אברם הופך לאברהם במשמעות של "אב המון גויים נתתיך" (בראשית, יז: ה).
הברית המרכזית בתורה היא הברית שבין ה' לבין עם ישראל במתן תורה בסיני. על פי פשט הכתובים, זו ברית וולונטרית, שבה האל פונה לבני ישראל בשאלה, האם הם מוכנים לכרות עמו ברית בה עליהם לשמור את ציוויי האל ומנגד, על האל להפוך את עם ישראל ל"ממלכת כוהנים וגוי קדוש":
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש."(שמות, יט: ה-ו).
עם ישראל מקבל עליו מרצון את הברית:" ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה."(שם, פסוק ח).
במציאות שבה רבים זוכרים יותר את אגדות חז"ל מאשר את פשט הכתובים, בעיני רבים, מתן תורה היה אקט של כפייה מצד ה'. ה' הציע לעם ישראל "הצעה שאי אפשר לסרב לה"(במובן הלקוח מעולמות אחרים, פחות סימפטיים), וכך הבין זאת רב אבדימי:
" 'ויתיצבו בתחתית ההר'(שמות, יט: יז)-אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה, מוטב, ואם לאו, שם תהא קבורתכם."(בבלי, שבת, פח ע"א).
בגיליון הבא נדון אי"ה במשמעות ההבדלים שבין פשט הכתובים לבין עמדתו של רב אבדימי ובהשלכותיהם בסוגיות מרכזיות, כמו גם בהיבטים נוספים של רעיון הברית. כרגע נסתפק ונאמר שרגע השיא בהיסטוריה של עם ישראל: מעמד מתן תורה בסיני, היה על פי פשט הכתובים מעמד שבו נוצרה ברית מרצון בין עם ישראל לבין ה', שבו עם ישראל קיבל עליו את ריבונותו של האל. מדובר אפוא בקבלה דמוקרטית של ריבונות מלכות שמים. אם אנו מצרפים לכך את העולה מדיוננו בגיליונות האחרונים, הרי שדווקא "מלכות שמים", מאפשרת בפועל, קיום של חברת בני חורין ללא שלטון עריץ. לא זו בלבד שאין כאן סתירה בין יהדות לבין דמוקרטיה, אלא שדווקא יש כאן עמדה דתית שמתוכה ניתן לפתח תפיסה דמוקרטית.
(שלח תשעב)