בשני הגיליונות הקודמים ראינו כי לפי הרמב"ם, משפט המלך יכול להיות בניגוד להלכה גם בנושאים מרכזיים, כל עוד מדובר בניהול ענייני הציבור כדי "לתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה" (הלכות מלכים, פרק ג', הלכה י'). מתוך כך עולה כי שלטון החוק במדינה יהודית על פי ההלכה פועל בשני מסלולים שונים. המסלול הראשי הוא חקיקה דתית של אנשי ההלכה. המסלול המשני, הוא חקיקה פוליטית על ידי המלך בסוגיות ציבוריות בלבד כשיש צורך בתיקון ענייני המדינה הנתונים למרותו של המלך.
עמדה מיוחדת ומרתקת בסוגית חוק המלך ההולכת רחוק בהרבה מגישת הרמב"ם והמתבססת על הנחות יסוד שונות, מפתח רבינו ניסים גירונדי (גדול אנשי ההלכה בספרד באמצע המאה ה-14). בניתוחו את מפעלם הפרשני של הראשונים, כותב ישראל תא שמע על הרן:
"בעבודתו מיזג הר"ן ממידת המקוריות והחידוש המאפיינת את הרמב"ן, מלמדנותו, תוקפו וסמכותו האישית הכבדה של הרשב"א, ומאיכות כוח ההסברה וההבעה שניחונו בה הרשב"א והריטב"א. מלבד תכונות אלו ניחן הר"ן בכושר סידורי ובמתק לשון וסגנון שחיבבוהו ביותר על קהל הלומדים. לצד חיבוריו בהלכה ובפרשנות התלמוד גילה הר"ן-כריטב"א, וכיתר תלמידי הרשב"א-עניין מעמיק בשאלות עיוניות של מוסר, מחשבה דתית אמונית ופילוסופיה, ואף בתחומים אלה חיבר ספרים, שבהם התווה את דרכו הממוצעת בין הרמב"ם לרמב"ן." (ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד באירופה ובצפון אפריקה, חלק שני: 1400-1200, ירושלים: הוצאת מאגנס, תש"ס, עמ'86).
הפילוסופיה של הר"ן מצאה את ביטויה בעיקר בדרשותיו (דרשות הר"ן לרבנו ניסים בן ראובן גירונדי, ירושלים: מכון שלם, תשל"ד). בדרשה י"א עוסק הר"ן בפרשת שופטים שבספר דברים על ההיבטים החוקתיים שבה (מינוי שופטים, מינוי מלך ועוד). לדעת הר"ן יש צורך בשתי מערכות מקבילות של חוק: חוק תורני אידיאלי ונצחי בצד חוק פוליטי ארצי. החוק הדתי הנצחי נועד לכך שהדיינים יוכלו: "לשפוט את העם במשפט צדק אמיתי בעצמו" אולם מאחר שהצדק התורני לעתים אינו מספיק כדי להתמודד עם המציאות החברתית הבעייתית, יש צורך גם בחוק הפוליטי וכדברי הר"ן: "ומפני שהסידור המדיני לא ישלם בזה לבדו, השלים האל תיקונו, במצות המלך."(דרשות הר"ן, דרשה יא, עמ' קפט-קצ).
בניגוד לרמב"ם שנתן מרחב לחוק המלך רק לשם תיקון ענייני המדינה בתחומים חסרים בזמן נתון, הרי שהר"ן מלכתחילה מציג שתי מסגרות מקבילות של שלטון חוק, כשהמסגרת הפוליטית היא מסגרת קבועה ויציבה (בנקודה זו הולך אני בעקבות פרשנותם של לורברבוים ושל רביצקי. ראו: מנחם לורברבוים, פוליטיקה וגבולות ההלכה, ירושלים: מכון שלום הרטמן, תשס"ו, פרק 6; אביעזר רביצקי, "דת ומדינה: דגמים מתחרים במחשבה היהודית" בתוך, הנ"ל, חירות על הלוחות-קולות אחרים של המחשבה הדתית, תל-אביב: ספריית אופקים עם עובד. תשנ"ט, עמ',89-49, ראו בעמ' 70-63).
כפי שמציין לורברבוים, כבר רבי מנחם המאירי (פרובנס, המחצית השנייה של המאה ה-13) בפירושו לאמרת רבי חנינא סגן הכוהנים באבות, ג,ב: "הווה מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו", כותב:
"שהנהגת בני אדם אמנם היא חלוקה לשני חלקין, הנהגה תורית והיא המסורה לחכמים, והנהגה מדינית והיא המסורה לשלטונים ולשופטים, וכשתחסר הנהגת החכמים אמנם לא תחסר הנהגת המדינית בכך, אבל כשיחסר המדינית, יחסרו שתיהן."(בית הבחירה למסכת אבות, ג,ב).
ובכל זאת, הר"ן הולך רחוק בהרבה מהמאירי בכך שהוא מעלה את החוק התורני לדרגת צדק אידיאלי ובעצם על ידי כך הוא משאיר תחום נרחב בידי ההנהגה המדינית שתפקידה הוא יצירת חוק מעשי, ארצי. כפי שמציין לורברבוים:"התיאוריה הפוליטית של הר"ן מתאפיינת בתפיסה רדיקלית של האוטונומיה של הפוליטיקה, המדגישה את דחיפותם של צרכי השעה לעומת ההלכה."(פוליטיקה וגבולות הההלכה, עמ' 162).
ייתכן כי הר"ן הושפע מהדיונים בהגות הנוצרית בדיוק באותו זמן על הצורך במידור בין הסמכות הדתית לבין הסמכות הפוליטית(רביצקי, דת ומדינה, עמ'69-68). הדמות הבולטת ביותר בהגות הנוצרית שהניח מסד נועז למידור זה (שתרם רבות לימים לתפיסת הפרדת הדת מהמדינה) הוא מרסיליו מפדואה בחיבורו "מגן השלום" מ-1324, אשר טען כי הכנסייה צריכה לעסוק בשאלות הנצחיות של גאולת הנפש,ולהשאיר את השאלות הארציות של גאולת הגוף בידי המדינה. בכך לכאורה הוא נתן לכנסייה תפקיד משמעותי בהרבה משל המדינה, אך בעצם הוא חתר לחילון המדינה תוך הפיכת המדינה לכתובת הרלוונטית בכל השאלות היומיומיות (על מרסיליו מפדואה ראו: "ג'ורג' ה. סאביין, תולדות תורת המדינה, תל-אביב: יחדיו, תשכ"ו, כרך ראשון, פרק 15).
הנועזות של הר"ן מרשימה יותר מזו של מרסיליו, שכן בניגוד לנצרות, היהדות היא דת ציבורית ומהלך שיש בו חילון מסוים של המדינה במובן של מתן סמכות חקיקתית קבועה בעניינים של ניהול המדינה בידי גורם לא דתי, אינה דבר של מה בכך. בכל מקרה, גישתו של הר"ן מאפשרת לגורמים ממלכתיים בימינו מרחב סמכות חקיקתית משמעותי ביותר מכוח משפט המלך החילוני הזוכה ללגיטימציה דתית.
(בלק תשסג)
שלטון החוק ביהדות : חוק המלך והאוטונומיה של הפוליטיקה-משנתו של הר"ן
השארת תגובה