רעיון הברית

בגיליון הקודם דנו בגישתו של רב אבדימי (בבלי, שבת פח ע"א), לפיו במעמד הר סיני, הקב"ה כפה את הר סיני על עם ישראל כגיגית והכריח אותם לקבל את התורה. הצבענו על גישות שונות המנסות לישב את דברי רב אבדימי עם פשט הכתובים (שמות יט), לפיו במעמד הר סיני הייתה הסכמה של עם ישראל לקבלת ה' לריבון.
אין ספק שפשט הכתובים מצביע על כך, שמעמד הר סיני הוא השיא בסדרת בריתות שנכרתו בין ה' לבין בני אדם (אשר כללו את ברית נוח ואת הבריתות עם אברהם, יצחק ויעקב), ואשר המשיכו גם בבריתות שבין ה' לבין עם ישראל, לאחר מעמד סיני. בריתות אלו כללו, בין השאר, את הברית בערבות מואב בשלהי תקופת המדבר (דברים, פרשת נצבים), את הברית שכרת יהושע בין עם ישראל לבין ה' (יהושע, כד). כמו כן, נכרתו בריתות בין העם לבין מלכים שונים, כמו שאול ודוד. בזמן עזרא ונחמיה קרוב למאה שנה לאחר הכרזת כורש ותחילת שיבת ציון (538 לפה"ס, עליית עזרא בימי הבית השני: 458 לפה"ס), נכרתה אמנה המשלבת היבטים דתיים, פוליטיים וחברתיים (נחמיה, פרקים ט-י),. בתקופת הצאצא האחרון של מתתיהו, שמעון החשמונאי (בשנת 140 לפה"ס, לאחר כארבע מאות שנות אוטונומיה נעדרי עצמאות בזמן הבית השני), גם כן נוצרה אמנה וברית, זמן קצר לאחר לידת המדינה החשמונאית העצמאית, לאחר קרוב לשלושים שנה מאז פרוץ המרד החשמונאי כנגד אנטיוכוס (ספר חשמונאים, א, פרק יד), ואמנה זו נתנה את הסמכות השלטונית בידי שמעון ויורשיו.
בכל המקרים הללו ניתן לראות כיצד בתקופות מפתח, נעשה הסכם בתוך עם ישראל, ובינו לבין ה', והסכם זה היה התשתית למסגרת דתית-פוליטית. אמנם בזמן הקמת מדינת ישראל, לא נוצרה ברית מסוג זה, אולם ניתן לראות במגילת העצמאות, עליה חתמו נציגי כל הזרמים בציבור היהודי, ובהכנסת המונח "צור ישראל", למגילה (שזה המקסימום אליו מוכן היה ללכת דוד בן גוריון, אשר לא היה מוכן להזכיר במפורש את ה'), המשך של רעיון הברית במשמעות הדמוקרטית שלו.
מה אומר בעצם רעיון הברית?- החוקר שהעמיד את נושא הברית כציר המרכזי של המסורת הפוליטית היהודית, היה פרופ' דניאל אלעזר, מבכירי מדעני המדינה בארה"ב, אשר עלה לארץ ולימד במחלקה למדעי המדינה בבר אילן מאז שנות השבעים ועד למותו ב-1999 ז"ל, וכך הוא מגדיר את רעיון הברית:
"כמו כל הרעיונות הנשגבים, רעיון הברית הינו פשוט ומורכב בעת ובעונה אחת: פשוט דיו כדי לשמש עמוד תווך לעם, ומורכב דיו כדי לשמש ציר להשקפת העולם של התנ"ך, וכתוצאה מכך למסורות ששורשיהם בתנ"ך. המושג ברית, משמעו אמנה-האמורה להיות נצחית-בין גורמים שלהם מעמד עצמאי, גם אם לא שווה. הברית מאפשרת פעולה או התחייבות משותפת להשגת מטרות מוגדרות (מוגבלות או מקיפות) בתנאי כבוד הדדי, ובאופן שיש בו כדי להבטיח את שלמותם של כל הצדדים הנוגעים בדבר. הברית היא הרבה מעבר לחוזה, אף כי מערכת החוזים המודרנית שלנו קשורה לרעיון הברית, משום שהיא כרוכה בהתחייבות לנאמנות מעל לנדרש לתועלת הדדית, ואף כרוכה, בהתפתחות קהילה בקרב הצדדים הקשורים בה… ביסודו של דבר יוצרת הברית שותפות המבוססת על קשר איתן, המוגדר באופן חוקי והתוחם את גבולות סמכותם, עוצמתם ושלמותם של כל הצדדים, אך אשר בו זמנית מחייב אותם להרחיק מעבר להגדרה המשפטית כדי לממש את הקשר…בצורתה הנעלה ביותר, שותפות ברית היא שותפות נפשית, כמובא בספר שמואל א, פרק יח: 'ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבהו יהונתן כנפשו.. ויכרות יהונתן ודוד ברית באהבתו אותו כנפשו'"
(דניאל אלעזר, "הברית כיסוד המסורת המדינית היהודית", בתוך הנ"ל (עורך), עם ועדה-המסורת המדינית היהודית והשלכותיה לימינו, ירושלים, המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה והוצאת ראובן מס, תשנ"א, עמ' 27).
כפי שמציין אלעזר, התנ"ך רואה את הברית שבין ה' לבין עם ישראל כחלק ממערכת הברית בינו לבין בני האדם בכלל. כלומר, המימד היהודי פרטיקולארי (ייחודי) שבברית, עומד על תשתית אוניברסאלית (כלל אנושית), ולכך יש השלכות רבות חשיבות, שבהן נעסוק בהרחבה בהמשך הסדרה.
אחד ההיבטים הבולטים שברעיון הברית, הוא היסוד הפוליטי הדמוקרטי העמוק שבו. וכדברי אלעזר:
"בהרחיבו את היחסים הבריתיים הנפוצים בין ה' לאדם, המוצגים כיחסים היחידים הראויים, גורס התנ"ך בהכרח כי יחסים בריתיים הינם גם הבסיס הראוי היחיד לארגון מדיני, היינו להקצאה המובנית של סמכות ועוצמה בין בני אדם… הפוליטיקה הבריתית מכוונת בו זמנית לקישור אנשים וקהילות כשותפים למשימות משותפות, ולהותרת מרחב בו יוכלו להיות בני חורין. עצם הרעיון של ברית בין אלוקים ואדם, מכיל השתמעות זו בצורתה הקיצונית ביותר. אלוקים הכל יכול, הכורת ברית באורח חופשי עם האדם, מגביל בכך את סמכויותיו, כדי לאפשר לאדם מרחב בו יוכל להיות בן חורין."(דניאל אלעזר, הברית, שם, עמ' 29-28).
במחקרים רבים ובסדנאות אין ספור בנושא רעיון הברית חזר אלעזר וציין עד כמה השפיע רעיון הברית היהודי על היסודות הדמוקרטיים שבמסורת הפוליטית היהודית לדורותיה, מהמקרא ועד לקהילות היהודיות האוטונומיות בתקופת הגלות. אלעזר אף מראה בהרחבה כיצד השפיע רעיון הברית התנ"כי על היסודות הדמוקרטיים שבעולם המערבי הלא יהודי, במיוחד זה הפרוטסטנטי, שהושפע באופן עמוק מהתנ"ך. בחיבור, המהווה את גולת הכותרת והסיכום של עבודתו: ארבעת הכרכים של "מסורת הברית בפוליטיקה" , עסק אלעזר באופן אינטנסיבי בבחינת מאפייניה השונים של תפישת הברית כמו גם בגלגוליה לאורך ההיסטוריה המערבית בכלל, ובשתי תקופות מעצבות בפרט: הקונפדרציה השווייצרית משלהי ימי הביניים ואילך, והמושבות האנגליות בצפון אמריקה שהפכו לארה"ב של אמריקה.
הכרך הראשון עוסק ביסודות: רעיון הברית במקרא כפי שעולה מתיאורי המקרא החל מספר בראשית, ודרך תקופות שונות כגון מעמד ברית סיני, פדרציית השבטים תקופת המלוכה של שאול, דוד ושלמה וממלכות יהודה ושומרון. בכרך השני נתקלים אנו בתקופה השנייה של פריצת רעיון הברית: אירופה במאה השלוש עשרה הן בקהילה היהודית שהיא פיתוח עדכני של רעיון הברית למסגרת הקהילה המקומית, הן במדינות אירופאיות שונות ומעל לכול בעליית הקונפדרציה השווייצרית. בכרך זה גם נפגשים אנו בצמיחת "תיאולוגית הברית" המשלבת את המימד התיאולוגי הדתי עם המימד הפוליטי, הפרוטסטנטית בכלל ובהגותו של צווינגלי השוויצרי בפרט. לתיאולוגיה זו תהיה השפעה מרובה לימים על המשך דרכה של שווייץ ועל החברות הפרוטסטנטיות החדשות בעולם החדש, ובמיוחד על האבות המייסדים של ארה"ב. פיתוח זה בארה"ב עומד במרכז הכרך השלישי, שבו רואים אנו את הזיקה ההדוקה של תפיסת הברית לגישה חוקתית ופדראלית. הכרך האחרון פותח בחילון תפיסת הברית על ידי הוגי האמנה החברתית: הובס, שפינוזה, לוק ורוסו, אך מסתיים באפשרות תחיית הרעיון דווקא בימינו במציאות של היחלשות מדינת הלאום המודרנית הריכוזית בעידן גלובלי.
(חוקת תשעב)