הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)אחד מההוגים המשפיעים על עולם התורה במאות האחרונות היה ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגאון הגדול מוילנה, ומייסד אם הישיבות, ישיבת וולוז'ין המעטירה. ר' חיים היה התלמיד שנבחר להקדים לביאור הגאון על השלחן ערוך, וגם בניו של הגאון, אברהם ויהודה ליב, בהקדמתם לביאור הגר"א כתבו על אודותיו:
"הראשון הוא היה הרב הגאון מוהר"ר חיים נר"ו (=נטריה רחמנא ופרקיה) אב"ד דק"ק וולאזין נר"ו. הוא היה צופה ומביט בעינא פקיחא, ביופי הדר תורתו, גם כי כחו חזק מנעוריו לן בעומקה של הלכה, וידיו רב לו בפלפולה של תורה, ובצלה התלונן, אך כרוכים היה אתו בעקב ענוה ויראת ה' כל היום, ובבואו לעמוד לפניו לשמוע מפיו דברי אלקים חיים, רוח מבינת מר אבא זצלה"ה, עברה על פני חריפותו ופלפולו, ותטהרם ובתבונתו למחץ רהבם, ומאז הביט בעיני שכלו, מה גדלו מעשיו ומה עמקו מחשבותיו בנגלה ובנסתר, תחת צל קורתו אוה למושב לו".
ר' חיים לא הסתפק במפעלו החינוכי הכביר, ובתלמוד תורתו הגדולה, שבא לידי ביטוי בכמה וכמה חיבורים מופלאים (ביאורים על התנ"ך, רוח חיים על אבות, השליש הראשון של שו"ת חוט המשולש, ועוד). הוא גם טרח ועמל לפרסם את תורת מורו הגאון, ובעיקר בסוד (מוכרת ביותר היא הקדמתו המופלאה לביאור הגר"א לספרא דצניעותא), ולהנהיג את תלמידיו אחרי מותו, בכל הנוגע לעלייה ארצה ובלימוד.
לטובת משימות אלה, כמו גם כחלק ממהלך של ניגוח החסידות, בו התחיל מורו ורבו, יצר ר' חיים חיבור מעמיק ומקיף, נפש החיים. ברבות הדורות נוצרה מציאות מעוותת, בה לומדים בחלק מן הישיבות את נפש החיים, אך רק את השער הרביעי שלו, המוקדש לתלמוד תורה. מנגד, את השערים הראשונים, שקשורים לתפיסת עולמו המורכבת והמעמיקה של ר' חיים, שיונקת עמוקות מתורת הסוד, את מעלת הברכות והתפילה, הזניחו בצד. דבר זה נגרם כתוצאה מהצורך של עולם הישיבות להעצים את תלמוד התורה כערך עליון, אך מי לנו כר' חיים עצמו, גאון התורה והאמונה, שהבין שאי אפשר לכתוב ספר רק על תלמוד תורה, בלא להקדים לו שערים מספר שעוסקים בהשקפה נכונה, בזכּות הלב ובעבודת התפילה והברכות, ומדוע ננסה "לחנך" אותו ולהערים על חיבורו?
היסוד המכונן של ר' חיים במשנתו, הגם שהוא לא הראשון שהציג אותו בפני באי עולם, הוא "עבודה צורך גבוה". הווה אומר, לכל פעולה ופעולה שאדם עושה (או נמנע מלעשות) יש השלכות כבירות על אופני ההתגלות והשפע הא-להיים בעולם. משכך, ראוי לאדם להתבונן היטב ולהזהר היטב בכל מעשיו, בכדי שיפעלו את פעולתם הטובה על העולם, או, ח"ו, בכדי שלא יזיק.
כך הוא כותב, בשפתו הבהירה והחדה, בפרק השלישי מהשער הראשון בספרו:
"ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רִבֵּי רבוון כחות ועולמות אין מספר. ומסרם בידו שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם, על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו. וכל סדרי הנהגותיו. הן לטוב. או להיפך ח"ו. כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כחות ועולמות עליונים הקדושים. ומוסיף בהם קדושה ואור. כמ"ש (ישעיה נ"א) 'ואשים דברי בפיך גו' לנטוע שמים וליסוד ארץ'. וכמאמרם ז"ל 'אל תקרי בניך אלא בוניך'. כי המה המסדרים עולמות העליונים כבונה המסדר בנינו. ונותנים בהם רב כח.
ובהיפוך ח"ו, ע"י מעשיו או דבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים, הוא מהרס רחמנא ליצלן כמה כחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור. כמ"ש (שם מ"ט) 'מהרסיך ומחריביך וגו' '. או מחשיך או מקטין אורם וקדושתם ח"ו, ומוסיף כח לעומת זה במדורות הטומאה רחמנא ליצלן".
בבואו לעסוק בענייני התורה מתגלית דמותו של ר' חיים באור גדול. הוא פותח את השער הרביעי בהתבטאות שיש בה כדי לפגוע, לכאורה, ברייטינג של ספרו שלו:
"והן עתה בדורות הללו בעוונותינו הרבים נהפוך הוא, "הגבוה השפל", שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר, באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד […] וכתר תורה מונח בקרן זוית. ובעיני ראיתי בפלך אחד שכל כך התפשט אצלם זאת, עד שברוב בתי מדרשם אין בהם רק ספרי מוסר לרוב, ואפילו ש"ס אחד שלם אין בו […] ותורה מה תהא עליה?!".
לשם הבנת הדברים בשורשם בוחר ר' חיים לחדד מושג בסיסי בתלמוד תורה, תורה לשמה. כך הוא כותב בפרק שלאחר מכן: "ענין עסק התורה לשמה, האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם!". את ההסבר החיובי למושג הוא מעניק בפרק ג מהשער הרביעי, באומרו:
"אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה […] כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות […] ".
כלומר, תלמוד תורה לשמה הכוונה היא שהאדם מרגיש עצמו כעבד אל מול התורה, המחוייב להקיף את התורה מכל צדדיה, לרדת לכל עומקיה, ולבחון את כל התובנות שהיא מעניקה לאדם. האדם מחוייב לתורה, האחריות לתלמודה מוטל עליו, ואין היא קרדום לחפור בה. בניגוד למצוות, אותן ניתן לקיים מתוך דבקות עליונה, מתוך רוממות רוח ושכרון חושים מסויים, את התורה צריך ללמוד בצורה מעמיקה וישרה, בסברה בריאה ולא מתוך הזיות וחלומות.
מפעלו של ר' חיים נחשב, בידי רבים, כמחולל את עולם הישיבות בן זמננו, אם כי ניכר שעולם התורה בחר לו לפרקים דרכים אחרות מאלה שחינך ר' חיים לאורן. יתכן שיש מקום לבחון שוב את קריאתו הנצחית של ר' חיים ללמוד תורה לשמה, לשם בנין והעצמת התורה.
(במדבר תשע)
