מי הוא התָּחַשׁ?

"וְנָתְנוּ עָלָיו כְּסוּי עוֹר תַּחַשׁ" (במדבר ד, ו).

התחש נזכר בתורה שלוש עשרה פעמים, כמין של עור ששימש כסוי עליון (שמות כן, יד) למשכן וכליו. פעם נוספת נזכר בספר יחזקאל בין פרטי לבוש האישה היוקרתיים: "וָאַלְבִּישֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי" (טז, י). הרושם העולה הוא שמדובר בעור עבה, שהתאים להכנת מנעל וכיריעת כיסוי שהייתה עמידה לתנאי האקלים הקיצוניים במדבר. מדובר בפריט שהיה ברשותם של בני ישראל שתרמו אותם לעבודת המשכן (שמות כה, ד; לה, כג). ה"תחש" הוא גם שמו של בן ראומה פלגש נחור (בראשית כב, כד), אם כי יש הסבורים שמדובר בשם מקום באזור סוריה או לבנון.

כבר בתקופת חז"ל לא היה לתחש זיהוי ברור וכל הפירושים שהובאו מאז ועד היום הם בגדר השערות ברמות סבירוּת שונות. לפי גישה אחת מדובר בעור בעל חיים שעבר תהליך עיבוד מיוחד. כך למשל, סבר רס"ג שתרגם לערבית בשם "דארש", הוא עור בצבע שחור, כלומר מקביל ל"עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים". גישה אחרת היא שמדובר בעור של בעלי חיים ספציפי הנקרא בשם זה ונחלקו חכמים בטיבו של אותו יצור:

רבי יהודה אומר: חיה טהורה גדולה הייתה במדבר וממנה עשו יריעות ור' נחמיה אמר: מעשה נסים היתה ולשעה נבראת ונגנזה" (תנחומא, תרומה, ו).

אלה רק חלק מהדעות השונות שהובאו בתלמודים ומהדיון בקרב חכמים  אף הועלתה האפשרות שמדובר בעור חיה טמאה  (ירושלמי, שבת פ"ב ה"ג ד ע"ד; בבלי, שם כח ע"א-ע"ב). יש לשים לב שהדיון בבלי עסק בין היתר בשאלה האם העור בהמה מטמא וכאן יש להעיר שמבחינה הלכתית לאחר תהליך העיבוד הוא טהור, אף שלאכילה הוא טמא. אם יש בכך ראיה, אז ברצוני להציע אפשרות חדשה במחקר שעור התחש היה עשוי מהעורות של הצבוע המפוספס, שנקרא במצרית בשם "תחס" (או תחצ'/תצ'ח)  והיה בשימוש המצרים כפי עולה מציורי קיר אחדים.

זיהוי זה משתלב עם חכמי התלמוד הסבורים שמדובר בבעל חיים ססגוני, כלומר שפרוותו בעלת פסים או גוונים רבים. כמו כן הייתה מחלוקת בקרב חז"ל האם מדובר במין חיה או בהמה. לדעת אחדים מהתנאים נראה שהיה מדובר בבעל חיים מציאותי, אלא שכאמור, מסורת זיהויו אבדה. אולם בשל העמימות לגבי זיהוי התחש התפשט וכבש את מקומו הפירוש שהתחש בימי משה היה ברייה  (לפי דעה אחת בעלת קרן אחת) שלאחר בניית המשכן "נגנזה".

רבים מהפרשנים והחוקרים פירשו שמדובר בבעל חיים מסוים בעל עור ססגוני, ומבין כעשרה זיהויים שהובאו: נציין את הג'ירפה, בעל חיים טהור ומקרין, שיש לו את העור העבה ביותר מקרב היונקים הטהורים. זיהויים פחות סבירים הם היונקים הימיים: חַדְשֵׁן  (Monodon monoceros) ופרת הים (Dugong dugon). הזיהוי האחרון מבוסס על פי דמיון השם תחש לשמו בערבית: "תחס". יונק זה נראה לעתים בחופי ים סוף. עורו גדול מאוד, והוא שימש אצל הבדווים לעשיית סנדלים. מדובר ביצור טמא ולפי התפיסה שמדובר ביצור טהור אין זיהוי זה מתאים.

(במדבר תשפ"א)