מה זיקתה של פרשת הקרבנות לכניסת העם לארץ ישראל ?

פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקורבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא מדגישה לפני כן את קרבן התמיד:
וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם: (במדבר כח ג – ד)
מה זיקתה של פרשת הקרבנות לפרשתנו, העוסקת בהכנות לקראת הכניסה לארץ? כביכול נעקרה פרשה ממקומה, מספר ויקרא – ספר הקרבנות ונכתבה בפרשתנו?
הרמב"ן על התורה מסביר את מיקומה של פרשת הקרבנות:
במדבר לא הקריבו המוספים כמו שהזכרתי בסדר אמור אל הכהנים (ויקרא כג ב), …ועכשיו חייב באי הארץ לעשות שם הכל, התמידין והמוספין ומנחתם ונסכיהם.
לדעתו, בזמן המדבר לא הוקרבו הקרבנות ולכן היה צורך לרענן את ההלכות הללו לקראת כניסתם לארץ ישראל. היו פרשנים נוספים שסברו שבני ישראל לא הקריבו קרבנות במדבר ובדבריו של אבן עזרא נקודה זו מובלטת יותר והוכחתו מהעדר תנאים מתאימים במדבר:
ועל דרך הסברא לא הקריבו ישראל עולות וזבחים רק בסיני לבדו, ויום הכפורים בשנה השנית, כי כן כתוב על עבודת אהרן, ויעש כאשר צוה ד' את משה (ויקרא טז, לד). וכן כתוב: הזבחים ומנחה הגשתם לי בית ישראל ארבעים שנה במדבר? (עמוס ה, כה). כי ישראל עמדו במדבר בתהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים?.
בעוד שהרמב"ן מדגיש את הצורך בריענון הלכות הקרבנות לפני הכניסה לארץ, הרי שניתן להסביר את הצורך בציווי מיוחד בהקרבת הקרבנות בכיוון אחר. פרשת הקרבנות סמוכה לפרשה המתארת את ייעודו של המנהיג הבא של עם ישראל:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה:
מינוי המנהיג בתקופה הסמוכה לכניסה לארץ היא לא רק בחירה פרסונאלית, אלא בחירה בצורת מנהיגות אחרת. בעוד, שבעבר כוחו של המנהיג היה גדול והעם הלך אחריו כצאן אחר הרועה הרי שהכניסה לארץ דורשת שותפות מלאה של העם מתוך ערבותו ההדדית. המנהיג מפלס את הדרך אולם העם הוא הכובש. תקופת ההנהגה הנסית תמה ואת מקומה מחליפה מנהיגות מסוג אחר.
התורה בוחרת בפרשת הקרבנות כדי ללמדנו על הצורך בהקרבה הלאומית של העם. בעוד שבמדבר לא נדרשו להקריב קורבנות, הרי שמגיעים לארץ יש צורך בהקרבה לאומית של העם כולו.
קרבן התמיד הוא קרבן צבור, שהקרבתו מסמלת את השותפות של כלל ישראל כולו. קרבן תמיד הוא הנוסחה שבאמצעותה האומה תוכל להתבסס בארץ ישראל . מורי הרב יהודה עמיטל שליט"א היה נוהג ללמד בישיבה את המדרש, שמופיע בהקדמה לספר 'עין יעקב' אודות קרבן התמיד. הרב חזר ושנה את המדרש פעמים רבות וביקש להטמיע בתוכנו את תוכנו של מדרש מופלא זה. המדרש תר אחר הכלל הגדול בתורה:
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בן הערביים'…הלכה כבן פזי.
כיצד שמעון בן פזי משווה בין קרבן התמיד לבין ערכים נשגבים וחשובים כמו אהבת הזולת או שמע ישראל? ועוד: היתכן שנפסוק הלכה כדבריו?!
העצמתו של קרבן התמיד נובעת בעיקר ממהותו. קרבן זה משקף את אחד מהערכים המשמעותיים ביותר בהצלחת כל מפעל גשמי ורוחני. קרבן תמיד מבטא התמדה וקביעות. הקרבן מוקרב מדי יום ערב ובבקר. החלפת המנהיגות תובעת מהעם שותפות מלאה שיש בה הקרבה תמידית. לא ניתן לכבוש את הארץ רק מתוך נסים גלויים אלא כרוך בכך מאמץ גדול והשתדלות מרובה הנעשית בהתמדה.משה מבקש לחזור ולשנן את פרשת התמיד וקרבנות המוסף רגע לפני כניסת העם לארץ כדי ללמדם את 'צו השעה' להצלחת משימת כיבוש הארץ וירושתה.
(פנחס תשעז)