חמדה גנוזה

חז"ל כינו את התורה בשם חמדה, במדרש מופלא שמתאר את מתן תורה. בהקשר של השמועה אותה שמע יתרו ("וישמע יתרו") התבלטו חכמינו מהי אותה שמועה ששמע ובעטיה בא. מבין שלל הדעות ראוי לציין אחת (בבלי זבחים קטז, ב):
"מה שמועה שמע ובא ונתגייר? […] ר' אלעזר המודעי אומר: מתן תורה שמע ובא, שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי עובדי כוכבים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר: 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'. נתקבצו כולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם? אמר להם 'ה' למבול ישב'! אמר להם: 'וישב ה' מלך לעולם', כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם, אמרו לו: מבול של מים אינו מביא, אבל מבול של אש מביא? שנא': 'כי (הנה) באש ה' נשפט'! אמר להן: כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו? אמר להם: חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר: 'ה' עוז לעמו יתן', מיד פתחו כולם ואמרו: 'ה' יברך את עמו בשלום' ".
הרי לנו שהתורה היא חמדה גנוזה. המתבונן במקרא ימצא שהתואר חמדה מיוחס רק לארץ ישראל ולכלי המקדש, אך לא לתורה עצמה. מדוע, אם כן, בחרו חכמינו ז"ל לשבח את התורה גם בתואר זה, ומהי משמעותו?
כיוון מחשבה אחד מעניק לנו הגאון ר' יצחק מינקובסקי, רבה האגדי של קרלין, ומחבר הפירוש הנודע על הש"ס, קרן אורה. הקרן אורה מסביר שלתורה כוחות פעולה ייחודיים, שאין לשום חכמה אחרת בעולם. התורה מהפכת את לבו של העוסק בה מטובה לרעה:
"כי תכלית החפץ הוא מעלתו של אברהם אבינו ע"ה, כי לא יחפוץ ה' גם בכליון הרע, ויותר ירצה לפניו שלימות היפוכו לטוב […] כי אין חפצו ית' בכליון המת, היינו היצר הרע, סטרא דמיתא, כי אם בשובו כו' וחיה גם הוא, וכן היא המידה בשלם הפרטי, וכמו כן בכלל העולם חפץ ה' בהשלמת כל ברואיו בהיותם כולם בכללם עושי רצונו הקדוש, וכל פועל ה' למענהו".
כלומר, הקב"ה מבקש להגיע למצב שכל כוחות הפעולה בעולם, היצר הטוב והיצר הרע גם יחד, מקדמים את העולם כולו, ואת האדם הפרטי למחוז של יצרנו חיובית ובונה. היצר הרע נועד במקורו לאפשר לאדם לקבל את צרכיו הגשמיים הבסיסיים, לאפשר לבני האדם לפרות ולרבות, ולשרת את היצר הטוב במעשי הקדושה. אם הוא עושה כן אין צורך להמיתו, די בריסונו והתאמתו לצרכי החיים.
אכן, בני האדם הוכיחו שאין באפשרותם להעלות מכח עצמם את יצרם הרע, ובכדי להתקדם יש צורך בהתערבות של גורם חיצוני שיעצים אותם, שיכווין אותם בדרכם מעלה מעלה במדרגות התורה והיראה. לשם כך העניק הקב"ה את התורה:
"עד אשר הגיע עת דודים להנתן החמדה גנוזה לבני ישראל, ועל ידי אורה ופעולת מצותינו יתוקן נפש האדם על שלימותו, ומזיו אורה יקבלו כל הברואים וישובו כולם לטוב […]".
על אותו שינוי שמחוללת התורה בנפש האדם עומד ר' שמואל בורשטיין מסוכטשוב, מחבר הספר "שם משמואל", ומסביר באמצעותה את הביטוי "חמדה גנוזה". הגמרא במסכת שבת פח, א אומרת כך:
"אמר רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו?".
הרז, לפי הגמרא, הוא הקדמת נעשה לנשמע. בעל שם משמואל מסביר מהו אותו רז. מלאכי השרת משתמשים ברז זה מםני שמהותם זכה וצלולה, והם מסוגלים ללכת אחרי הוראותיו של הקב"ה בלא הסבר וטעם. כח רוחני זה לא נמסר לבני האדם, לנוכח מעלתם הנמוכה והגשמית. אולם, ברגע שעם ישראל מצהיר שהוא מוכן לקבל את התורה כמו שהיא, שכן הוא סומך על המאור שבתורה שיחזירו למוטב, ממילא הוא הבין שבאמצעות התורה העם כולו יכול להגיע למדרגה שקרובה למלאכוּת. לנוכח מדרגה זו בקשו מלאכי השרת ומחו כנגד הקב"ה על החמדה הגנוזה שנגזלת מהם. הם רצו, כביכול, לשמר את המעלה הייחודית הזו, ההשפעה הרוחנית הכבירה של תורת ישראל על נפש האדם, לעצמם, כך רק הם יישארו זכים וטהורים.
אולם, רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. תורת ישראל אכן מהפכת את מעלת העוסקים בה, ומרוממת אותם למדרגות קיום אחרות.
כך כותב הראי"ה קוק בפסקה הראשונה מחיבורו המופלא אורות הקודש ("חכמת הקודש הפועלת"):
"חכמת הקודש היא נעלה מכל חכמה, בזה, שהיא מהפכת את הרצון והתכונה הנפשית של לומדיה לקרבם לאותה הרוממות שהיא בעצמה מתעצמת בה. מה שאין כן כל החכמות העולמיות, אף על פי שהן מציירות ענינים נשגבים יפים ואציליים, אין להן אותה התכונה המפעלית, להמשיך את המהות העצמית של ההוגה בהן אל ערכן […] וטעם הדבר הוא, כי כל עניני הקודש ממקור חיי החיים הם באים, מיסוד החיים המהוה את הכל, ויש בכח התוכן המקודש להוות המון ברואים לאין תכלית, לנטוע שמים וליסד ארץ, וקל וחומר להטביע צורה חדשה ומבולטת על הנפש ההוגה".
(נשא תשע)