רק בגלל הרוח

אחד השורשים השכיחים ביותר בפרשת נשא הוא ק.נ.א. לא פחות מעשר פעמים, מופיע שורש זה בפרשת סוטה, על הטיותיו השונות. קנאותו של האיש לנאמנותה של רעייתו אליו עומדת למבחן ציבורי, שבעיני רבים מבני ימינו נתפש כהליך שמעורר אי נוחות, בלשון המעטה, אם לא כתהליך משפיל ומבזה שמקומו לא יכירנו בחברה מודרנית. ויושם אל לב, שהתהליך הוא חד סטרי ומגדרי: רק קנאות של איש כלפי אשתו, ולא להפך.
"רק בגלל הרוח": ההתחבטות בדבר מהותו של הטקס, חוזרת לימים קדמונים, למחלוקתם של גדולי החכמים: "תנא דבי רבי ישמעאל: אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. מאי רוח? רבנן אמרי: רוח טומאה, רב אשי אמר: רוח טהרה".
כעולה מסוגית הגמרא, מחלוקת זו קדומה אף יותר, ומקבלת ביטוי במחלוקתם של גדולי התנאים: "וקנא את אשתו – רשות, דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר: חובה" (סוטה ג, ע"א). ויש ליתן את הדעת לכך שדווקא רבי עקיבא, הדורש הגדול במצוות "ואהבת לרעך כמוך" והמהדר במקומות רבים בכבוד האדם ומחמיר בו, הוא זה שקובע את הקנאה כחובה, על כל המשתמע מכך.
לכאורה, גישה זו אומצה גם להלכה. וכך כתבו הרמב"ם (סוטה ד, יט) והשולחן ערוך (קעח, כא-כב): "מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם. וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירן ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון, הרי זה חוטא שנאמר: "ופקדת נוך ולא תחטא" (איוב ה, כד), וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה". אכן, מניעי המקנא חייבים להיות טהורים: "ולא יקנא לה מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך מריבה, ולא להטיל עליה אימה. ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו, הרי זה קינוי".
ועם זאת, ייתכן שכדרכו בעניינות אחרים, אף כאן הלשון "מצוות חכמים" (מעין הלשון שבה נקט לגבי איסור לימוד תורה לנשים) מלמדת שגם בעיני הרמב"ם, מדובר כאן בחובה מוסרית-אתית, ולא בחובה נורמטיבית של ממש (לעניין זה, ראו בהרחבה: "ציוו חכמים – פרק בלשונות הרמב"ם במשנה תורה", שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח-תשמ"ט), עמ' 113).
יהא אשר יהא, ברבות הימים, וכדרכם בתחומי הלכה אחרים, צמצמו חכמים את תחולתו של הליך השקאת מי הסוטה רק למקרים שבהם נסתרה האישה למרות שהתרו בה, בפני עדים כשרים, שתימנע מעשות כן. ולא עוד, אלא שהוסיפו ואמרו שראוי תחילה למצות את הדרכים החלופיות, למען לא תהיה הפגיעה "במידה שעולה על הנדרש". וכן הוסיף השולחן ערוך בהמשך דבריו שם: "אין ראוי לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה. ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה: אל תסתרי עם איש פלוני, כמו שנתבאר, אלא מוכיח אותה בינו לבינה, בנחת ובדרך טהרה ואזהרה, כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה".
זאת ועוד: על מנת ליצור מעין הרתעה למעשה נמהר של האיש כלפי אשתו, קובעת הגמרא שגם האיש עומד למבחן באותה שעה, ואם הוא בעצמו חטא – אין המים בודקין את אשתו (ראו רמב"ם סוטה ב, ח), וסופו של דבר: משרבו המנאפים בגלוי בבית שני – ביטלו הסנהדרין את מי המרים (רמב"ם שם, ג, יט).
תופעת הקנאות בולטת היטב בעולם הדת. בין אם מדובר בחילול בתי כנסת, השחתת ספרי קודש, ניפוץ מצבות בבתי קברות, שרפת ספרי קוראן, יריקה על תהלוכה של כמרים בעיר העתיקה, או סתם תקיפת אנשים שדעותיהם אינן מוצאות חן בעיני הקנאי.
אפשר שמסיבה זו, ולמרות שלפי חלק מהפרשנים, טקס השקאת הסוטה כמעט ולא נתקיים מעולם, נצרב טקס הקינוי – על כל הקשיים שהוא מעורר – וזכה למקום של כבוד בדיסקט הקשיח של התודעה היהודית. בגלגוליה של פרשת סוטה, בעידונה ובריכוכה כמעט עד כדי היאלמותה-היעלמותה המוחלטת מנוף חיינו, מלמדת אותנו תורת ישראל שיעור גדול בתורת הקנאות: יש להמיר את עשיית הדין העצמית של ראשית הדרך בהליך משפטי מסודר. "מכונת האמת" הקמאית מוחלפת בתהליך ארוך ומייגע, של עדויות וראיות, שרק בסופו ניתן, אם בכלל, לחרוץ את דינו של חשוד. בימים שבהם מאיימת הקנאות – לסוגיה השונים – לכלותנו, ראוי שיהיו דברים גדולים אלה נזכרים ונעשים שבעתיים.
(נשא תשע)