ד"ר עמוס בר דעעמוס בר דע
פרשת נשא נחשבת לארוכה מבין פרשות התורה והיא עמוסה ב- קע"ו פסוקים כמניין עמו"ס, (מעניין שגם הפרק הארוך בתהילים, פרק קי"ט מכיל קע"ו פסוקים – כפולה של שמונה בעשרים ושתיים האותיות, ואף מסכת בבא בתרא הארוכה מבין מסכתות הש"ס מכילה קע"ו דפים). חלקה השני של הפרשה עוסקת בחנוכת המשכן ובקורבנות שנים עשר נשיאי השבטים שהוקרבו בימים שלאחר חנוכת המשכן והקמתו ע"י משה. אורכה של הפרשה נובע מפירוט קורבנות שנים-עשר נשאי השבטים החוזר ונשנה באותן המילים והפרטים שתים-עשרה פעמים. הפרשנים נדרשו להסביר את אריכות התורה בפרשה זו שכן לכאורה התורה הייתה יכולה לקצר ולפרט פעם אחת את הקורבנות שהקריב כל נשיא ולציין שכך הקריבו כל שנים-עשר הנשיאים? התשובה הפרשנית המקובלת על שאלה זו מחלקת בין התבנית לתוכן, היינו, פרטי הקורבנות ואופן הקרבתם הם בבחינת התבנית אשר הייתה משותפת לכל נשיאי ישראל, ולתוך תבנית זו כל נשיא ושבט יצק את תכניו וכוונותיו המיוחדים לו. בעיון דק ניתן להבחין כי התורה דורשת מבן ישראל לקיים איזון מפוכח בין המסגרת לתוכן. המסגרת ללא התוכן נעשית דבר נדוש, "תורת אנשים מלומדה", כגוף ללא נשמה וכתפילה ללא כוונה ולכן יש חשש שהאדם יזלזל בחשיבות המסגרת וידגיש את התוכן בלבד. וכי מה חשיבות יש לפרטים הגשמיים של עשיית המצווה כאשר האדם כולו "אש שלהבת יה"? החזרה על פרטי קורבן כל נשיא ונשיא מורה כי עשיית המצווה בדייקנות על פי הצווי האלוקי יש לה ערך לא פחות מאשר התוכן עצמו, שכן יש סכנה שהתוכן ללא המסגרת התוחמת אותו ידרדר בלי משים ל"אש זרה". ההתלהבות יכולה להוביל לעשייה הזויה המנותקת מכל עיכוב ובלמים שכוונתה אמנם לשם שמיים אך ללא רצון ה'. מכאן מובנת סמיכות הזמנים בין מותם של שני בני אהרון נדב ואביהו ביום הגדול של חנוכת המשכן בהקריבם אש זרה ובין הריטואל החוזר ונשנה של קורבנות הנשיאים. התורה מעידה שכוונת נדב ואביהו הייתה להתקרב לה': "בקרבתם לפני ה' וימותו", ולמרות כן נענשו, זאת מכיוון שזלזלו בתבנית המצווה ובפרטיה בכך שנכנסו שתויי יין וללא קידוש ידיים ורגליים. עבודת ה' בנויה משני יסודות, מצד אחד עומד האדם וכמיהתו לקב"ה מצד שני צווי ה' המבטא את רצון ה'. האדם הכמהה לאלוקיו מתקרב לקב"ה דרך מילוי אחר מיצוותיו, ביטוי וולונטרי אינו יכול לקרבו אל האלוקים שכן רצון האדם חייב להצטרף עם רצון הקב"ה בבחינת "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". ביטוי נוקב לעניין זה ניתן בפרשת עלאתו של ארון הברית ע"י דוד ואנשיו מקריית יערים לירושלים המובאת בספר שמואל ב' פרק ו' ומפותח יותר בדברי הימים א' פרקים י"ג ו- ט"ו. הארון נישא ברוב עוז והדר על גבי עגלה חדשה "וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלקים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נהֲגִים אֶת-הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה. וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֱלִים" והנה בתוך השמחה מתחוללת טרגדיה: "וַיָּבאוּ עַד גּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּה אֶל אֲרוֹן הָאֱלקים וַיאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר. וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹקים עַל-הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹקים" , מדוע עזה נענש? מה היה חטאו? הרי שמטו הבקר והיה סכנה שארון הברית ייפול מהעגלה ארצה ולכן תפס בארון לבל ייפול, ולכאורה עזה היה אמור לקבל שכר על כך שמנע ביזיון גדול וחילול ה'. גם דוד לא הבין את פשר העניין: "וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה". דוד סובר שהתקרית הקשה היא אות מה' בעקבות כך דוד עוצר את התהלוכה ומניח את הארון בבית אדום הגיתי. הארון נשאר שם שלושה חודשים עד שהתהלוכה מתחדשת לאחר שדוד השכיל להבין את פשר העניין. התהלוכה הראשונה הייתה מרשימה ונפלאה אולם האמרגנים לא צייתו לכללי הטקס הנזכרים בפרשתנו. והנה בתהלוכה השנייה: "אָז אָמַר דָּוִיד לֹא לָשֵׂאת אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹקים כִּי אִם הַלְוִיִּם כִּי בָם בָּחַר ה' לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן ה' וּלְשָׁרְתוֹ עַד עוֹלָם. כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱלקינוּ בָּנוּ כִּי לא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט. וַיִּתְקַדְּשׁוּ הַכּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן ה' אֱלקֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי הַלְוִיִּם אֵת אֲרוֹן הָאֱלקים כַּאֲשֶׁר צִוָּה משֶׁה כִּדְבַר ה' בִּכְתֵפָם בַּמּטוֹת עֲלֵיהֶם. דוד מתקן את השגיאות שהיו בתהלוכה הראשונה וארון הברית נישא ע"י הלווים ולא על עגלה אע"פ שהיא חדשה ומהודרת אלא על פי הצו של "בכתף ישאו".
