ד"ר יצחק קניגסברג"אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיקֹוָק: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַיקֹוָק קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַיקֹוָק עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק" (שמות ו',א'-ח'):
אדם נקלע למצב נפשי מיוחד, והוא מרגיש צורך להתבודד ולהתנתק מהמולת חיי היום יום. הוא רוצה לעשות זאת בדרך שלו, על פי תחושות נפשו, אך התורה מונעת זאת ממנו וקובעת את המתכון, מבלי לתת לו את האפשרות לעשות זאת ככל העולה על רוחו. נשאלת השאלה ,מדוע?
בתום ימי ניזרו, הנזיר חייב להקריב קרבנות לה', וביניהם קרבן חטאת:"וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַיקֹוָק כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: שם יג'-טז')
מצד אחד הוא נקרא "קדוש", ומצד שני עליו להביא קרבן חטאת. במה חטא הנזיר?
תורת ישראל היא תורת חיים. המצוות שניתנו לעם ישראל, מכסות את התחומים, בהם נדרש היהודי להתנהגות נורמטיבית בחיי היום יום, במועד ושבת, בינו לבין קונו ובינו לבין חברו. יש אנשים שהחיים הנורמטיביים מעיקים עליהם, והם מבקשים מזור לנפשם, על ידי נטישת החיים הרגילים לטובת חיי בדידות והתנזרות. התורה התחשבה במצבים יוצאי דופן אלה, אך קבעה כללים ברורים לקיום חיי ההתנזרות: איסור שתיית יין ומוצריו, איסור גילוח שער הראש ואיסור להיטמא למת.
מעבר לשלושת המגבלות הללו , אין הנזיר רשאי להגביל את עצמו בסיגופים נוספים. הנזיר נקרא "קדוש" בגלל קיום המצוות הקשורות לנזיר, כפי שהקב"ה ציווה, בדומה לבני ישראל הנקראים "קדושים" בגלל קיום מצוות התורה, ולא חיפש לעצמו סיגופים פרי דמיונו, במה שהוא לא נצטווה. מאידך, אין התורה מעודדת חיי נזירות, ולכן הבוחר בדרך הזאת נקרא "חוטא", בשל אונס דחפיו הנפשיים. דחפים אלה פוגעים בנפשו הנורמטיבית, ולכן הוא חייב להביא קרבן חטאת: "וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש". הקב"ה מכיר את נפש ברואיו. המגבלות שהתורה קבעה, הם המרשם הבטוח לבריאות נפשו וגופו של האדם.
חז"ל הדגישו נקודה זאת: "והלוא דברים קל וחומר, ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה" (תענית יא',א'). בהמשך לדברים הללו, כתב הרמב"ם (הלכות דעות ג',א') :"לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים: לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר: אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם".
כפי שראינו הנזירות אינה אידיאל. היא יכולה לשמש כאמצעי להגיע למטרה נעלה, במסגרת המאמצים לקיום מצוות התורה בצורה מושלמת יותר. אדם הנטוע בגשמיות יתירה בעבודתו היום יומית, ומרגיש צורך לעשות לנפשו הדואבת, יכול לקחת פסק זמן "נזירותי" לצורך כך, ולהגיע לאיזון בין הגוף והנפש, במה שקרוי "שביל הזהב" בלשון הרמב"ם. זו היא הדרך הישרה שיבור לו האדם. אך המבקש להיות נזיר כדרך חיים, אין דעת התורה נוחים הימנה, וחוטא ייקרא.
יהודים רבים וטובים קובעים לעצמם נורמות של התנהגות מחמירה, בחסות קביעת חז"ל: "ועשו סייג לתורה". עליהם לבדוק את עצמם, האם הם עומדים בקריטריונים של הרמב"ם שהובאו לעיל.
התורה קבעה בצורה חד משמעית: "זאת תורת הנזיר"- שלוש מגבלות בלבד ולא יותר, כדי למנוע תופעות של נזירות והתנזרות, שמקורם בדמיון בני האדם, והם מוגדרים כ: "אש זרה אשר (הקב"ה) לא ציוה אותם"
(נשא תשע)
