מדוע לא נסע העם?

פרשת בהעלתך מסתיימת בתיאור הצטרעותם של אהרן ומרים (כן, גם אהרן נצטרע! ראו בבלי שבת צז, א), אחרי שהעזו לדבר במשה. סיום הפרשה מתאר את המתנתו של העם למרים, והעיכוב שנגרם בשל המתנה זו, של שבעה ימי נסיעה (במדבר יב, יג-טז):
"וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְאַחַר תֵּאָסֵף. וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים וְהָעָם לֹא נָסַע עַד הֵאָסֵף מִרְיָם. וְאַחַר נָסְעוּ הָעָם מֵחֲצֵרוֹת וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר פָּארָן".
המשנה בפרק הראשון ממסכת סוטה עוסקת בענייני הנהגת הקב"ה את העולם, וכך לשונה (סוטה א, ז-ט):
"במדה שאדם מודד – בה מודדין לו […] שמשון הלך אחר עיניו לפיכך נקרו פלשתים את עיניו […] אבשלום נתגאה בשערו לפיכך נתלה בשערו, ולפי שבא על עשר פילגשי אביו לפיכך נתנו בו עשר לונביות […] ולפי שגנב שלשה לבבות: לב אביו, ולב בית דין, ולב ישראל […] לפיכך נתקעו בו שלשה שבטים […] וכן לענין הטובה. מרים המתינה למשה שעה אחת, שנאמר (שמות ב) 'ותתצב אחותו מרחוק', לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב) 'והעם לא נסע עד האסף מרים' […] ".
מדברי המשנה משמע שהמדובר היה ביוזמה אנושית, אם כי היא מבטאת את מידותיו של הקב"ה, ככל הנראה על שלא מנע את נסיעת העם. כך עולה גם מדבריו המופלאים של ר' עובדיה ספורנו, שכתב על אתר:
"והעם לא נסע – אף על פי שהענן סר מעל האהל, וכתיב 'ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם' (שמות מ, לו), מכל מקום לא נסעו, שהכירו שלא נעלה אז אלא להרחיק המצורעת".
כלומר, העם יכול היה לפרש את עליית הענן כאיתות א-להי לנוע, ולהותיר את מרים מאחור, אך הם בחרו לפרש את עליית הענן באופן כזה שמכבד את מרים, ומעניק לה מעמד ייחודי (ראו ברוח זו דברים דומים אצל האור החיים הקדוש).
לשון מפורשת יותר, שמלמדת של מי היתה יוזמת העיכוב, מצויה במכילתא דר' ישמעאל (ראו גם ספרי במדבר פסקה קו): "מרים המתינה למשה שעה אחת שנאמר 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה', והמקום עכב לה במדבר הארון והשכינה, והכהנים והלוים וכל ישראל שבעת ימים עם ענני כבוד, שנא' 'והעם לא נסע עד האסף מרים' ".
זאת ועוד, בספרי זוטא (פרק יב) הוסיף הדרשן גם משה רבינו למתעכבים, זה שמרים דיברה בו! מכאן אנו למדים דבר והיפוכו, נקודה משמעותית למחשבה. הקב"ה העניש את אהרן ובעיקר את מרים על רקע דיבורם במשה, שעשוי להתפרש כהרהור או אף כערעור על החלטות הקב"ה בהנהגת בני ישראל. משכך, נאלצה מרים לשלם את מחיר חטאיה, ונצטרעה כשלג, אגב הרחקתה מהמחנה. אולם, שלא כבימים רגילים, זכתה כאן מרים למפגן מדהים של חיבה והערכה מצד העם, אך לא רק מצידם. גם הקב"ה בכבודו ובעצמו מנצל, לכאורה, את העונש שהטיל על מרים בכדי להשית עליה כבוד והדר, והדברים מופלאים ואומרים דרשני!
תובנה זו יש בה כדי להאיר את המשך המשנה שמתארת את מידת הקב"ה לטובה עם מרים (סוטה א, ט):
"יוסף זכה לקבור את אביו ואין באחיו גדול ממנו שנאמר (בראשית נ) 'ויעל יוסף לקבור את אביו ויעל עמו גם רכב גם פרשים'. מי לנו גדול מיוסף, שלא נתעסק בו אלא משה! משה זכה בעצמות יוסף, ואין בישראל גדול ממנו, שנאמר (שמות י"ג) 'ויקח משה את עצמות יוסף עמו', מי גדול ממשה, שלא נתעסק בו אלא המקום! שנאמר (דברים ל"ד) 'ויקבור אותו בגיא'. לא על משה בלבד אמרו, אלא על כל הצדיקים, שנאמר (ישעיה נ"ח) 'והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך' ".
משנה מרתקת זו חושפת פן של הנהגת הקב"ה, אך יש בה הרבה מן המרומז. בל נשכח שיוסף לא רצה להקבר במצרים, ולכן אף טרח והשביע את אחיו שיעלו את עצמותיו בעלייתם מהארץ הטמאה. משה רבינו גם הוא לא שש להקבר בארץ העמים, והשתוקק כל חייו לארץ הקודש, אך לא זכה להכנס אליה. בשני המקרים הללו גם יחד, כמו גם ביחס למרים, אנו למדים את טוב ה' וחסדיו דווקא במקום הפרעון.
הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, אך גם אז אין לראות בהנהגותיו נקמנות צרת עין ח"ו, כי אם שיקול עמוק ומורכב יותר, שמחייב פרספקטיבה היסטורית ולימוד זכות על הנהגת ה' את בריותיו. מרים לא רצתה להצטרע, וחפצה היה להשאר במחנה ולא לספוג את עלבון הסילוק החוצה. אולם, משנצטרעה בדין, דואג הקב"ה לא רק לכבודה של מרים, כי אם גם להעצמת דמותה, ולהאדרתה כאחת מדמויות המופת של דור עיצוב זהותו של העם היוצא ממצרים.
(בהעלותך תשע)