ד"ר עמוס בר דעהפרשה הפרוסה לפנינו רב בה הנסתר על הנגלה, ודמות גיבורה לוט בערפל. בלעם החיגר שתום העין יוצא לקלל ונמצא מהלל, מברך ומקלס את בני ישראל באחת התהילות הנשגבות שכמותן לא הושתו על עם ישראל אפילו מפי נביאיהם. כגודל המסתורין כן רוחב הפרשנות, ואכן כר נרחב של פרשנות, בעיקר כזאת המעמידה את דמותו של בלעם אל מול דמותו של אבי נביאי ישראל, משה רבנו, ואת קסמי בלעם ואת כישופיו אל מול פני נבואתו ופעולותיו של משה. על הכתוב "וְלֹא-קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" (דברים, לד', י'), נאמר בספרי: "בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה? זה בלעם בן בעור" (ספרי דברים פיסקא שנז).
בלעם החיגר ושתום העין בעל חריגות גופנית ונפשית, המייצג תרבות אלילית, מתואר כרב-מג, תוכן, מנחש, קוסם, מעונן ומכשף בעל כוחות אלוקיים. הכוחות המאגיים ניתנים למכשף כמתנת שמים, הם ניטעים בו ונהפכים לחלק מתכונותיו. למכשף יש כישרון למשוך אליו כוחות אלו מהעולם העליון ולרתום אותם לצרכיו ולהיות לו למשרתיו הנאמנים. כוחותיו האזוטריים הוחדרו בו למרות היותו ראוותן, אוהב בצע ומגלומן התר אחר שררה וכבוד. לעומת בלעם הקוסם אשר מזדרז להציג את מופתיו, עומד משה אבי הנביאים שלא שש לנבואה ולהנהגה כלל, ואף ניסה להניא את אלוקיו מלהשית עליו משימה זו. נבואה מוצגת כמטלה הדורשת מהנביא הכשר נפשי עד שהיא נעשית משימה אישית שבה האדם מבטל את נטיותיו וצרכיו לשם שמים. לעומת בלעם מוצג משה כבעל מידות תרומיות, ענָו מכל אדם (במדבר, יב', ג'), שונא בצע, ואף מכונה "עבד ה'" (דברים, לד',ה'; יהושוע, א', א'). משה רבנו הוא "איש הא-להים", כפי שכונו גם שאר הנביאים אחריו. "רשעים מתקיימים על אלוהיהם" -ונצלים אותם לצרכיהם, כפי שנאמר על פרעה "והנה עומד על היאור"- "וצדיקים – אלוקיהם מתקיים עליהם" שנאמר בחלום יעקב "הנה ה' ניצב עליו..". המאגיה מציבה חץ שכיוונו מלמעלה למטה – ניצול כוחות עליונים לצרכים תחתונים וחילול הקודש, ואילו הנבואה מציבה חץ שכיוונו מלמטה למעלה בבחינת קידוש החול. תפקידו של איש האלוקים, הוא הנביא, להביא את דברי ה' לעמו, תפקיד אשר נהפך לכפוי טובה, שכן הוא נדרש לעמוד לפני העם ומנהיגיו, להטיף להם ולהניא אותם ממעשיהם הרעים ולחייבם בחיובים קשים. כך הוא משלם מחיר חברתי כבד; אין לו האהדה ציבורית, וּוַדאי שאין הוא פופולארי. ומנגד, אל פתחו של בלעם הקוסם האלילי משחרים המנהיגים ומחלים את פניו שועי ארץ, משום שהוא רותם את כוחותיו האלוקיים לצורכיהם, ונהנה עקב זאת מכוח פוליטי, שררה וכבוד. הרמב"ן מבחין בין נבואתו של בלעם לזו של משה, וזה לשונו (כד', א'):
"משה לא היה יודע מה מדבר עמו, ובלעם היה יודע… שנאמר 'נאום שומע אמרי א-ל', משה לא היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר (לעיל ז',פט') 'מדבר אליו', ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר 'ויודע דעת עליון'… כי משה לא היה יודע מה מדבר עמו, באיזה עניין באיזה מצווה יצווֵנו, אבל היה הוא מוכן בכל עת לדבור והיה הקב"ה מצווה אותו כפי הרצון לפניו, אבל בלעם היה מכווין ומחשב בדבר ההוא שהוא חפץ בו והולך ומתבודד ומכין נפשו להיות עליו הרוח אולי יקרה ה' לקראתו כאשר הוא מפורש בכאן, ויודע שאם יחול עליו בעניין ההוא אשר חשב ידבר עמו לא בעניין אחר".
הברכה והקללה של המכשף מוטלות על המקולל או המתברך ואינן תלויות בו ובמעשיו. הוא פסיבי ואדיש כלפיהם, והם בבחינת כוח עליון, איתני הטבע, גזֵרת שמים וגורל שאינו ניתן להסרה. שלא כפטליזם האלילי, הברכה של הנביא אינה ניתנת ללא תנאי, המתברך הוא אקטיבי, ואם לא יהיה ראוי ויוכשר ככלי לקבלת הברכה, היא לא תחול עליו. גם הנבואה אינה טוטאלית אלא תלויה במקבליה. נבואה פטליסטית מונעת מן האדם להיות בעל בחירה שכן הכול מוכתב מראש ע"י הברכה או הקללה, לכן אף הציוויים המוטלים עליו חסרי תוקף. ברכת בלעם נהפכת לקללה לאחר שישראל זנו בשיטים וניגפו לפני אלוקיהם. מכאן שאין קסם בישראל, וברכה שאינה ניסכת לכלי ראוי אין בה ממש.
פרשת בלק מציגה באופן חד ונוקב את דמותו של קוסם הקסמים האלילי המשעבד את הא-ל לצרכיו בניגוד מלא לבן עלייה, משה איש הא-להים ועבד ה' המשעבד את רצונו לאלוקיו.
(בלק תשע)
