פורים ומעשה מרים – לתיקון הצביעות

רעש גדול אנו עושים בכל שנה ושנה ממצוות עשה של תורה לזכור את אשר עשה לנו עמלק. מצוות מחיית עמלק נלמדת מהפסוק "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", ואנו מודעים לכך שזו מצווה מדאורייתא, ומשקיעים מאמץ רב בקיומה. לא זו בלבד, אלא שמבקשים להדר בה בכל ההידורים האפשריים, וביניהם קריאה בנוסחים שונים על מנהגי העדות השונות, "זכר" – "זכר", חיוב נשים וכדו'.
בדיוק באותן מילים אמרה התורה כמה פסוקים לפני כן בפרשת כי תצא: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ד' אֱ-לֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", כשהיא מפנה לפרשת השבוע שלנו. הרמב"ן קובע אפוא כי מדובר אכן במצוות עשה באותה רמה של מעמד הלכתי: "מצוה שביעית, שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל, כדי שנתרחק מלשון הרע…" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין). זוהי מצוות עשה לזכור את אשר נעשה בפרשתנו למרים, וזאת כדי שנפעיל עוד כלי כדי להתמודד עם הפיתוי הנורא לדבר לשון הרע בגנות מי מאתנו, כאשר הדבר אסור על פי ההלכה. קיימת אפוא צביעות מסוימת בהתנהגות שלנו: בראש ובראשונה בשל העובדה שאין אנו מקדישים אפילו עשירית מתשומת הלב שניתנת למצוות זיכרון מעשה עמלק לחובת זיכרון מעשה מרים. לא זו בלבד, אלא שאנו מבססים הרבה מאוד מזהותנו הפוליטית על בסיס הוספת של הרמב"ן למצוות עשה – מצוות ישוב ארץ ישראל, ואילו לדבריו בעניין זיכרון מעשה מרים אנו מקדישים תשומת לב מועטה.
זו אפוא ההזדמנות לתקן את הצביעות, ולהשיב את חשיבות מעשה מרים למקומו. הלשון הרע שמדובר בו אינו דווקא דברים רעים שנאמרו על משה רבינו. על פי פשוטו של מקרא, הטיעון המרכזי של מרים ואהרון היא שמשה אינו חריג ואינו מיוחד: "וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמשֶׁה דִּבֶּר ד' ? הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר! …", לאמור: ישנן שתי דרכים להמעיט בדמותו של אדם. האפשרות הראשונה, המצויה יותר, היא כאשר אנו מדברים בו סרה, ומפרסמים דברים רעים עליו, כאשר הדברים אינם נכונים, או אפילו אם הדברים נכונים – כאשר אין חובה הלכתית או צורך חיוני לעשות זאת; האפשרות שניה, המתוחכמת יותר אולם לא פחות פוגעת והורסת, היא כאשר מערערים על ייחודו בכך שמשווים אנשים שהם פחותים ממנו למעלתו הרוממה. אף שנראה כי כלל אין מדובר בלשון הרע, התוצאות למעשה הן זהות, והתורה מצווה להתרחק מכך.
מעמדו של האדם נקבע לא לאור יכולתו להרוס את השני או לרומם את עצמו בדרך מעוותת ולא נכונה, אלא מכוח האמת בלבד. לצורך כך, אין צורך כלל להתעסק עם ה"אחר", ולנסות לעבוד במערכת החברתית היחסית – אם השני ירוד אז אני גבוה. מעמדו של האדם צריך להישאב ממה שהוא באמת: מהבחירות החופשיות הטובות שלו, ממעשי החסד ומהחתירה לצדק המאפיינת את זהותו, מהנכונות שלו להירתם למשימות כלליות שלא על מנת לקבל פרס, מדברי האמת שבפיו וכדו'. כל ניסיון אחר לבסס את המעמד הזה על ידי העצמה עצמית שקרית או השפלת האחר – מוביל לצרעת מרים, שעיקרה: ההפרשה מתוך המחנה והישיבה לבד, כדי לבחון מחדש את דרכו של האדם בעולם. בקוראנו את פרשת מרים השבת טוב נעשה אם נשמע היטב את האמור בה, ונשוב אל הדרך בה לא דברי הרוע כלפי אחרים או השבח העצמי ינחו אותנו בבדיקת עצמנו, אלא אך ורק האישיות העצמית לבדה. זיכרון מעשה מרים בעוצמה הדומה לפורים (כבמצוות מחיית עמלק) יבטיחו את הדבר הזה.
(בהעלותך תשע)