הרב שי פירוןמספרים. העולם בנוי על מספרים: מספר הילדים, מספר החדרים בבית, המספר בתחתית תלוש המשכורת.
איזה מספר אתה בתור בקופת חולים? בבנק?!
אנשים מתמכרים למספרים. זונחים זהות, אישיות, יעדים, ובעיקר את הנשמה שמאחורי המספר. היהדות מבקשת למעט בספירה, "כל זמן שנמנו ישראל לצורך, לא חסרו; שלא לצורך, חסרו". שאול נמנע מלהשתמש במספרים כשמנה את אנשיו, "ויפקדם בטלאים". ספר האורה לרש"י כתב שהדרך למנות עשרה למנין היא באמצעות הפסוק: "הוֹשִׁיעָה אֶת עַמֶּךָ וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ וּרְעֵם וְנַשְּׂאֵם עַד הָעוֹלָם".
פרשת במדבר היא בית ספר למספרים. יש בה הנחיות ברורות מה האיזון הנכון בין ספירה לבין הסכנה שבמחיקת האישיות, הדגשת הפרטיות.
"שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם:
מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן".
ראשית, סופרים 'ראשים'. הראש הוא ביטוי לאישיות, למה ששונה ביני לבין חברי, מה שמייחד אותי. "אין דעתו של זה דומה לשל זה. כי הש"י חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. ע"כ נאמר שאו את ראש היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו" (מי השילוח).
שנית, על אף אישיותו הייחודית של הפרט, צריך לראותו כחלק מתמונה רחבה: "לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". כשאתה מבין שאתה חלק מכלל, חלק הכרחי בעל ערך, אתה עמל על פיתוח אישיותך, על הזהות האישית המיוחדת רק לך, על התרומה שלך להוויה הכללית: "בו ברגע שאדם בא בכלל מנין 'פקודי בני ישראל' הרי שהוא לומד להעריך את עצמו כ'בן ישראל', ודבר זה מעורר בליבו את תודעת ערך עצמו, והוא רואה את עצמו כהתגלמות מושג אומתו שלו. באותו רגע הוא נקרא ללמוד לקח רב משמעות ל'נפשו' ולאישיותו" (רש"ר). שתי הקצוות מסוכנות: זו המטשטשת את היחיד וזו ההופכת אותו לא-לוהי עצמו.
שלישית, העובדה שאתה חלק ממשפחה, לא מבטלת את השם שלך. לכל אחד מאתנו שם פרטי ושם משפחה ולא בכדי. אבל שימו לב לסדר: 'במספר שמות', היינו השם של כל אחד ואחד, בא אחרי "למשפחתם לבית אבתם".
רביעית, האדם הופך לאישיות הראויה להימנות על כלל ישראל ברגע שבו הוא מגיע לגיל התרומה. "הוא איננו נעשה חלק בלתי מבוטל של האומה אלא על ידי עצם קיומו והנאת חייו, אף איננו זכאי לקיומו עקב עצם עובדת הווייתו. רק מי שנותן ותורם – עולה למניין" (רש"). כל מי שיוצא לצבא ומוסר נפשו למען העם, 'זכאי למספר'. כדי שתוכל להיות חלק, אתה צריך להראות שאתה באמת חלק מכולם.
ובנימה אישית. מזה כשנה אני מתלבט איזה תמונה תעטר את הקיר שבמשרדי. תמונה בחדר לימוד, חדר עבודה, צריכה לסייע בהשראה, ביצירה. היא מאפשרת להתבונן בה שוב ושוב ברגעים של מחשבה. והנה, לפני כשבועיים, באחד העיתונים ראיתי יהודי מבוגר היושב ליד סטנדר ולומד גמרא. את זרועו, שהונחה בנינוחות על הספר, 'עיטר' מספר, מאושוויץ. ככה, הבנתי אחת ולתמיד מדוע אסור לספור בני אדם. התברר לי שצבי איכנולד (מאז, כבר קראתי את סיפור חייו הנפלא, "ממעמקים"), אוד מוצל שבנה את חייו מחדש, הוא בעל המספר. פניתי לבנו, דבי, ובקשתי עותק של התמונה. מספרים, אכזריים ככל שיהיו לא יצליחו למחוק את מי שיש לו אישיות, ושם, ובית אב ומשפחה. המספר על כרך הגמרא, מספר את הסיפור של כולנו. אותנו לא סופרים, אנחנו אות בספר תורה, אנחנו חלק ממשהו גדול מאתנו.
(במדבר תשעט)
