הפער והכעס

הרב ד"ר אמיר משיח
רב ביהכנ"ס לצעירים, מרצה במכללת אורות

בפרשת חוקת אנו קוראים על חטאו של משה רבנו, והעונש החמור שקבל בגינו:
"יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם".
יודעים אנו לקרוא את הציווי, יודעים לקרוא את המעשה ואף את עונשו, ברם, לא ברור כלל מה היה חטאו של משה. סוגיה זו עלתה על שולחנם של פרשנים רבים שהעלו השערות רבות בדבר זהותו של החטא.
הרמב"ם הסביר כי חטאו של משה לא היה באי-ציות להוראה שבאה מגבוה, אלא סטייה מדרך האמצע, מ"שביל הזהב", היא שהוגדרה כחטא. על האדם להיות מאוזן במידותיו, ועל נטייתו של משה למידת הרגזנות, נענש בחומרה:
"ואתה יודע, שאדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר עליו השם יתברך: יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, על אשר מריתם את פי למי מריבה…
כל זה! וחטאו, עליו השלום, הוא שנטה לצד אחד הקצוות במעלה אחת שבמעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה לצד הרגזנות, באומרו: שמעו נא המורים" (שמונה פרקים פ"ד).
אך צריך להבין יותר ממה נבע כעסו של משה? הראי"ה קוק טען שהמניע העמוק והפנימי לכעס, הוא העדר ביטוי עצמי של האישיות, וכישלון של האדם להוציא את עצמו אל הפועל לבטא את כישוריו ומהותו הפנימית. הוא ביאר גם את המושג "ריתחא דאורייתא"‏‏ – כעס התורה, שהוא כעס מוצדק על פי חז"ל, כהתנגשות בין האידיאל רחב ההיקף והלא גבולי לבין ההגבלות והשפלות של העולם הזה. במילים אחרות, המפגש עם הפער בין האידיאלי לריאלי, יוצר כעס:
"לפעמים בא ריתחא דאורייתא ממה שאדם המעלה, המשוטט במרחבי הדעה העליונה, מוכרח להיפגש בצמצומי הקצובות… והנשמה העליונה מצטערת, ומתעורר ע"י זה כעס הנפש וריתחא דאורייתא. ולפעמים זה בא מפני פגישה פתאומית עם המציאות העומדת בשפלותה בחיי המעשה, מפני ירידת החיים, והנשמה העורגת לנועם ד' ואור אלוהי נכבד ומאיר ברב זהרו, מצטערת וסולדת, ומתיילד צביון של כעס עצור" (מידות הראי"ה עמ' פ"ג)
מנהיג גדול מבין שיש אי-התאמה בין האידיאלי לעולם הריאלי. אי-הבנה של עובדה זו, מביאה לכעס. משה, שהיה האדם האידיאלי ביותר בכל הזמנים ובכל המין האנושי, לא יכול היה לקבל את הפער שבין העולם האידיאלי בו חי, ובין העולם הריאלי שנגלה לעיניו אחרי ארבעים שנה במדבר, של נסים צרופים ורצופים. פער זה גרם לו לכעוס. בדבריו של הרב קוק יש בהחלט כדי להבין את כעסו של משה, ברם למשה, המנהיג הגדול בכל הזמנים, אסור היה להגיע לזה. הוא היה חייב להבין את הפער בין הרצוי למצוי, בין העולם האידיאלי לריאלי. אי-הבנה זו, הוא החטא (חטא במובן של חוסר שלמות. לא במובן של עבירה).
מתוך כך גם נבין את העונש של משה. בעצם, אי-הכניסה לארץ ישראל לא הייתה עונש, אלא נגזרת מחויבת המציאות. משה, האיש האידיאלי בעולם ההנהגה האלוקית הגלויה, כפי שהייתה במדבר, לא יכול להיות המנהיג בארץ ישראל. במדבר ההנהגה הייתה למעלה מן הטבע, ברם בארץ ישראל ההנהגה הולכת להיות בדרך הטבע. ההנהגה האלוהית הופכת מגלויה לנסתרת. אם הפער, הקטן יחסית, בין העולם האידיאלי לריאלי כמו במקרה מי מריבה, כבר גרם למשה לאבד את סבלנותו, ולו לרגע קט, ולקרוא מילת גנאי לעם ישראל "שמעו נא המורים", מה יקרה לו כאשר יראה שהעולם כולו, באופן מתמיד, אינו אלא עולם ריאלי על כל מגבלותיו ותלונותיו? אשר על כן, לא יכול היה משה להיכנס לארץ.
המנהיג בארץ ישראל צריך להיות אדם ריאלי, לראות רחוק יותר, ואולי אף לאמץ גישה אופטימית רדיקלית. וכך מסיים הרב קוק את דבריו: "גבה הרוח, ארך האף של ההשכלה הרחבה, מתרומם על כל אלה. והאדם המסתכל ישכיל איך שכל הירידות עליות הן באמת, והצמצומים וההגבלות מביאות לידי אורה רחבה אלוהית עליונה".
אנו כולנו נדרשים להיות אנשי 'ארך האף של ההשכלה הרחבה'. להבין כי הגם שנגלה פער בין מה שאנו מאמינים בו או מצפים לבואו, ובין העולם הריאלי בו אנו חיים, אל לנו לאבד את סבלנותנו או לכעוס. בכך, נזכה "לידי אורה רחבה אלוהית עליונה".
(חוקת תשע)