ד"ר פנינה נויבירטבעיצומה של פרשת חקת מאבדים משה ואהרן את הנהגתם בשל מעשה מדבר צין. לבני ישראל אין מים, והם נקהלים על משה ואהרן, ומלינים על המצב. משה ואהרן באים "מפני הקהל" אל פתח אהל מועד, והקב"ה מנחה את משה (במדבר כ', ז'-ח'): "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת-הַמַּטֶּה … וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו"
משה שומע בקול הקב"ה, ולוקח את המטה, ברם ברגע האמת, משה מכה בסלע ולא מדבר אליו (כ', ט'-י"א): "וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם". בגין הכאת הסלע נשללת זכות הכניסה לארץ הקודש ממשה ומאהרן.
לכאורה הציווי האלקי למשה מתעתע. מצד אחד אומר הקב"ה למשה לקחת את המטה בידו, ברם מצד שני מצווה משה לא להשתמש במטה, לא להכות את הסלע, כי אם לדבר אליו. מהו, אם כן, פשר הציווי למשה לאחוז במטה?
לשם הבנת תפקיד המטה במי מריבה, ראוי להיזכר בשימוש הראשון במטה בכתוב. במעמד הסנה מסמיך הקב"ה את משה להנהיג את ישראל. משה חושש כי בני ישראל לא יאמינו לו, ולא ישמעו בקולו. בתגובה מצווה הקב"ה על משה להשליך את מטהו ארצה, המטה נהפך לנחש, ו שב להיות מטה. מופת זה אינו ברור, שהרי ידוע כי אף החרטומים ידעו להפוך מטות לנחשים, אם כן מה החידוש במופת שמראה הקב"ה למשה?
מסביר הנצי"ב (העמק דבר, שמות ד, ד'-ה'), כי כאשר הנחש שב והפך למטה, הרי שזנב הנחש הפך לראש המטה, כמאמר הכתוב: " וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ". הסמליות ברורה. מופת זה מעצים את משה, כ"זנב" שהופך ל"ראש", כמאמר הנצי"ב: "ומזה התבוננו בני ישראל דלא כמו שהיו חושבין שאהרן ושאר חסידי ישראל המה הראשים. ומשה היה כנגדם כמו זנב לאריות. אבל עתה שראו אות המטה הבינו שמשה התהפך לראש וראשון של ישראל ועל ידו יעשה הקב"ה גדולות".
המטה מסמל, את עליית משה מבית פרעה אל לב הקונצנזוס הציבורי הישראלי. הוא ביטוי לסמכות משה, לכוחו, ולאמון שעם ישראל רוחש לו.
ואכן, משך כל תקופת הנהגתו, משתמש משה במטה. מטעם זה, במעמד מי מריבה, מצווה משה לגלות מנהיגות, המשתקפת, בין היתר, באחיזה במטה, כפי שמסביר הנצי"ב: "והטעם (לציווי לקחת את המטה) הוא משום שטבע המטה היה מסוגל לעשות בו נסים נגלים… ע"ש פעולתו התמידית"
ברם בניגוד לעבר, כעת מצטמצם תפקיד המטה. מעמד זה מתרחש בשנת הארבעים לנדודי בני ישראל במדבר. בני ישראל עומדים להיכנס לארץ ישראל, והניסיות שליוותה את הליכתם הפלאית במדבר פוחתת. לאט לאט מגלים בני ישראל את כוחם, את עצמתם, את יכלתם לשנות את מצבם לטובה אף מבלי להיזקק לאותות ולמופתים.
מטעם זה, מצווה משה כעת להשתמש בסמכותו ובכוחו על מנת "לדבר" אל הסלע ולא להכותו. הכוונה ללמד את בני ישראל את כוח הדיבור והתפילה, את בקשת הגשמים, על מנת לחנך אותם לדעת לפנות ישירות להקב"ה, מבלי להיזקק למופתים, כמאמר הנצי"ב: "וכבר ביארנו שבשנת הארבעים נפסק כמעט חיי הנסיי, ע"כ כאשר צוה ה' לעשות נס אם יוצרך כאשר יבואר לפנינו צוהו ליקח את המטה … ורצה הקב"ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בארץ ישראל ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפילת הרבים."
הנצי"ב מסביר, כי במעמד זה שימש המטה כתכנית "גיבוי", במקרה שתפילה לא תצלח, יעשה משה שימוש ניסי במטה לשם הנפקת מים מהסלע: "שאמר הקב"ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפילה כראוי, ואם כן לא יגיע הטב ליתן מימון, מכ"מ לא יעזוב את ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו".
ברם משה כלל אינו מנסה לדבר אל הסלע, כי אם לכתחילה משתמש במטה – בנס – ומכה בסלע. מכאן ניתן להבין מדוע נוכח ניסיון זה אין משה יכול להכניס את בני ישראל ארצה.
הנהגתו האבהית והמגוננת של משה הינה כעת לרועץ. הניסים שמרעיף משה על ישראל עלולים להיות בעכרם עם הכניסה ארצה. כעת בני ישראל צריכים מנהיג אחר, אשר ייפה את כוחם לפעול מכוח דיבור והשתדלות, ולא רק לתלות יהבם בחסדי שמים.
ביטוי לאמור ניתן למצוא באופן בו מתאר משה את מניעתו מלהיכנס ארצה בשל מי מריבה בפתיח של פרשת ואתחנן: "וַיִּתְעַבֵּר ה' בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי". המדרש מסביר את המילה "ויתעבר": "כאשה שאין יכולה לשוח מפני עוברה",(ילקוט שמעוני,ואתחנן). משה רבינו "מכיל" את בני ישראל כאם מעוברת. הגנת יתר זו היא שמונעת ממנו להכניסם אל הארץ.
סיכומם של דברים – המטה שייפה את כוחו של משה להנהיג את בני ישראל במדבר הוא המטה בגינו מאבד משה את הזכות להכניס את בני ישראל לארץ. תם עידן הניסיות, מתחילה העבודה.
(חוקת תשע)
