הרב חגי לונדיןהמושג 'עין הרע' נתפס על פי רוב כמושג מיסטי. כלומר, כמציאות בה יכול אדם להינזק רק מעצם היותו מושא לקנאתו/מבטו של אדם אחר. בהתאם לכך, יש הסוברים כי נקיטת פעולות מסוימות 'מגרשת' את השפעתה של ה'עין הרע': קמיעות, לחשים, התכת עופרת וכדומה. כפי שנראה להלן, חז"ל אכן השתמשו בביטוי 'עין הרע' אולם התכוונו למציאות שונה בתכלית. הגמרא במסכת ברכות (נה, ב) כותבת כך:"האי מאן דעייל למתא ודחיל מעינא בישא לנקוט זקפא דידא דימיניה בידא דשמאליה וזקפא דידא דשמאליה בידא דימיניה ולימא הכי: אנא פלוני בר פלוני מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא בישא" (מי שמגיע למקום חדש ופוחד מעין הרע יקח את אגודלו הימני בידו השמאלית ויקח את אגודלו השמאלי בידו הימנית ויאמר כך: אני פלוני בן פלוני מזרעו של יוסף, שלא שולטת בו עין הרע).
מהו משמעותו של מעשה תמוה זה? מסביר הרב קוק (עין איה שם): "על ידי מה שהנפשות פועלות זו על זו יש מקום לעין הרעה שתפעול לרעה, אמנם לא תפעל כי אם על ידי חלישות הנפש המתפעלת, ותוכן החלישות בא על ידי מה שלא תמצא את ערך עצמה כראוי, ולא יהיו מרכז פעולותיה כי אם מבט חיצוני של העין". כלומר, 'עין הרע' הינה מילת קוד של חז"ל לתיאור מצב בו מודד האדם את פעולותיו רק על פי מבטם של אחרים, מצב נפשי רעוע המביא להחלטות שגויות. במצבים קיצוניים, יכול מבטם חיצוני להשפיע על הנפש אף ללא מילים או מעשים – כדוגמת אדם חסר ביטחון הנכנס לחדר מלא בהמון ומתבלבל רק מעצם המבטים הננעצים בו. כאשר האדם חלוש וחסר עצמאות אישיותית "ההשפעה החיצונית פועלת עליו להיות מרכֵּז את דרכו בחיים" ועלול הוא להיגרר, אף ללא שיאמר דבר באופן מפורש מפי הסובבים אותו, לאורח חיים שלילי – וזאת רק כדי לרצות את הבריות. במילים אחרות: המושג 'עין הרע' הינו ביטוי לחוסר עמדה עצמית ולתלות נפשית בדעת הזולת עד שבסופו של דבר מושפעת הנפש אף ברמה המיסטית ו"ככל שהנפש יותר חלושה, יותר נבובה בערכה הפנימי, היא עלולה יותר לאלה ההשפעות".
ממילא מובן כי הדרך 'להינצל מעין הרע' איננה על ידי סגולות וקמיעות למיניהן. אדרבה, 'תרופות' מעין אלו רק מגדילות את התלות של האדם בגורמים חיצוניים ומעודדות אותו לפטור עצמו מאחריות לחייו. הדרך להתמודד עם 'עין הרע', כלומר עם תלות חברתית המזיקה למהלך החיים התקין, היא – בניית עולם פנימי עשיר ויציב אשר איננו תלוי באישור חברתי, ואז, "מתוך שימצא את האושר האמיתי ומנוחת נפשו בעולמו הפנימי, לא יהיה משועבד להשפעה החיצונה של הבריות הסובבות אותו לשום את מבטיהן מרכז לחייו".
על פי זאת מסביר הרב קוק את דברי הגמרא כך: כאשר מגיע אדם "למתא" – למקום חדש, זמן בו נמצא הוא במצב נפשי פגיע עקב רצונו להשתלב בסביבתו החדשה ולמצוא חן בעיני הזולת, יקח את 'אגודלו הימני' – המבטא את הפן השכלי, 'בידו השמאלית' – המבטא את הצד הגופני (על פי גבורות ד', לט); וכן להיפך – ייקח את 'אגודלו השמאלי' ב'ידו הימנית'. כלומר, יאחד בין כוחותיו הרוחניים לכוחותיו המעשיים. איזון נפשי זה הוא השער להרמוניה אישיותית הנותנת את היציבות לאדם לעמוד בפני לחצים חיצוניים. מעבר לכך, יהרהר בדמותו של יוסף, דמות המבטאת יכולת בנייה של עולם פנימי-מוסרי-עצמאי. יוסף מתייחד בכך כי גם בהיותו עבד במצרים, במצב קיצוני של שעבוד ותלות, מצא בנפשו את העוז לסרב לאשת אדונו פוטיפר ולהוציא מפיו את הקריאה: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים". על כן, יוסף הוא זה שמנחיל לדורות את התכונה של "החוזק הפנימי שלא לשאת פנים אל העולם החיצוני במקום שהוא עומד לשטן על העולם הפנימי". בעת בה מצוי אדם בשלמות נפשית מעין זו – טעון הוא בחוסן פנימי המאפשר לו להתמודד עם מבטיהם של הסובבים וכך ניצל הוא 'מעין הרע'.
(פנחס תשע)
